ציפורים באונייה
להפליג באונייה, שמהווה מחסה בטיחות לכל יורדי הים…..אבל לא רק !האונייה מהווה בית גידול, מחסה, הגנה, גן פורח לכל מיני ציפורים, חרקים, פרפרים, שממיות, ועוד מיני בעלי חיים שמוצאים עצמם מובלים ממדינה למדינה, ובכך משנים את מרחב המחיה הטבעי שלהם.
אחדים מנצלים את האונייה לעוגן יבשתי, כאשר הם חוצים בנדידתם מהחורף הצפוני, ונחים להם עד שיצברו כוחות, וכאלה גם שמגלים מקור חדש למחייתם, ומחסלים כל חרק, פרפר, יתוש, או חרגול שמעז להראות על הסיפון ובין חלקי המכולות.
ואז יש את הטורפים בעלי הראיה החדה, בזים, עייטים, שלכים, שמחכים לאותן ציפורי שיר שתצאנה במרדף אחר החרקים.. ואז.. נגזר עליהם המוות.
באונייה לא פעם, ציפורי השיר שבזמן מנוסתן מטורפי העל, עפות טסות וחודרות לגשר, ושם הן מוצאות את הנחמה והמנוחה.
אספתי מקבץ של ציפורי שיר, טורפי על, שחפים, קורמורנים, סולות, שקנאים להנאתכם. ציפורים על האונייה "צים וירג'יניה"
◊◊ כתב רב-חובל אבי גל לוגסי במדיה, נובמבר 2024
אולם ריקודים
מי זוכר? מי ביקר? בשנות השישים בסבנה ג'יאורג'יה. אולם ריקודים ענקי בתוך גן בוטני בשם Bamboo ranch לשם נהגנו ללכת בקביעות בעגון האונייה בסבנה. מאות של מבקרים, במה ענקית עגולה חצויה לשניים, תזמורת רוק, גומרת, הבמה מסתובבת ומופיעה בחציה השני תזמורת ענקית שמנגנת להיטי העונה בקצב סלאו, מופיעים Danny & the Juniors בלהיט המפורסם של שנות השישים A thousand miles away. מאות רוקדים, אך בכל האולם רק כ 10 כיסאות, כדי שלא ישבו, כי אם רק ירקדו. אפילו ניזכרתי בכיתוב על הדלת החיצונית של בית השימוש שכתב כנראה ימאי. I pissed in Hamburg ' I pissed in Tokyo' I pissed in Rio De Janeiro' But before I'll piss here I'll Piss in my paints ניזכר, מתגעגע לתקופה ההיא עם דמעות בעיניים, תקופה אותה אני מגדיר כ "שנות חיי היפות ביותר"שנות החמישים והשישים , הפלגות לצפון אירופה,אותן כל כך אהבנו והעדפנו.חוצים את הביסקייה עם הטילטולים העזים,את התעלה האנגלית הצפופה במאות אוניות, ומגיעים לאנטוורפן, כמובן ישר ל Courssalle משם לרוטרדאם ישר ל Mehrere משם לברמן לבארים של "הג'ונגל כמו Elephant Bar ומשם להמבורג ישר ל Riperbaun St. Paouli לבארים Mehrer' Menkhe Cafe keize' ממשיכים לקופנהגן ישר ל Dixie Bar הכי אהבנו והעדפנו את המבורג ה Mehrere עם הטלפונים בכל שולחן עם מספר השולחן בפנס מאיר, מטלפנים לאיזו אינגה בלונדינית עם עיניים כחולות, או בקפה Menkhe עם כמות הבלונדיניות הענקי, או Cafe Keize /Bal paradox בו רק הנשים רשאיות להזמין את הגברים לרקוד. הייתה לנו סיבה טובה להעדיף את ההפלגות לצפון אירופה, כמובן שבאנגליה הצטיידנו ב מעיל צמר Duffle Coat ,וכי למי לא היו מכנסי ג'ינס להן קראנו Don Greese / LEE 'נעליים איטלקיות Varese' חולצות פלנל עבה מדנמרק, ניתן היה להכיר בימאי הישראלי לפי מיטב אופנת בגדיו מארה"ב ומאירופה, אכן זאת הייתה
תקופת הזוהר בחיי !
◊◊ כתב רב-חובל ניסים דוד כהן במדיה, נובמבר 2024
תפילה אישית
רב החובל שלום כהן יודע איך להתמודד עם כל תרחיש באונייה. הפתרון, הוא מסביר, תמיד מתחיל מזיהוי נכון של הבעיה. אבל סערה אחת מול חופי יפן השאירה אותו חסר אונים, כאשר גלי ענק מגיעים מכל כיוון אפשרי, והאונייה הולכת ומאבדת מהירות, מצב שמשמעו אובדן שליטה מוחלט. הפעם בסדרה תפילה אישית עם הרבנית מיכל נגן לוקח אותנו שלום כהן לרגע אחד שבו הבין שעליו לשחרר את ההגה, ומספר על ההבנה שהוא לא יצליח להחזיר את הצוות שלו הביתה, על התפילה שנשא, ועל הגילוי שהגיע מאוחר יותר – זו הייתה סערה צונאמית.היה מקרה שעברתי במצרי צוגרו, בין הוקאיו להונשו, ביפן זה היה יום שישי, בסביבות שתיים וחצי עליתי לגשר, או שתיים, עליתי לגשר, וכל המעבר, הכל זה כמעט שעתיים. קיבלנו אזהרת ניווט לגבי מזג האוויר, שצפוי להיות לא טוב. מעבר צר זה והומה אוניות וספינות דיג, אז צריך את הנוכחות של הקפטן, אני ככה האמנתי. אני פליג ומתחיל לצאת מהמצרים, והמצר לכיוון הים הפתוח בעבר השני של ים הפסיפיק, לים קוריאה, ים סין שם. פתאום, מתרומם לי ים, שאני לא מבין מאיפה הוא מגיע, מכמה כיוונים, האונייה היטלטלה לי מצד לצד. יש מה שנקרא פיצ'ינג, שזה נפילות קדימה ככה, כשהאונייה עולה על גל, זה פיצ'ינג, ויש את הרולינג, כשהיא זה מצד לצד. בדרך כלל, את יודעת, על פי הנידנוד, מאיפה באים הגלים. אם זה רולינג, באים לך מהצד או מאחורה, אם זה הפיצ'ינג, בא לך מקדימה. פה, יש לי גם את זה וגם את זה וחושך מצרים, גשם. וואלה, מאיפה נפלה עליי הצרה הזאת? אמרו "ים סוער" בסדר. יש פה משהו שאני לא מבין בדיוק מה קורה פה. מתנדנדת לי וזה ואני מנסה להבין מה קורה, לא מצליח להבין, והגלים עולים, ים ומים זה איתן טבע, אין שני לו. אני אומר לעצמי, "שלומיקו, מה קורה פה? מאיפה באים הגלים האלו?" אחד בא לי מפה, אחד בא לי מפה, מכל כיוון, מה זה? הם התחילו להתחזק ולהתחזק לי, והגעתי כמעט ל-17 מטר גל, כי האונייה התנדנדה קצת שמאלה, ופתאום, כל הגל עלה לי על הכנפיים של הגשר, אל המים.
עכשיו, כשאני נמצא בגובה… בגובה של 30 ומשהו מטר אני נמצא, הגשר מעל פני הים, ועם הזווית הזאתי שהייתי ב-15 מעלות, זה גל עצום ממדים, הגל הזה לא גל נורמלי, אבל הגלים מקדימה כבר היו חזקים מאוד, והתחלתי לאבד מהירות. עכשיו, הצוות שלי התחיל להגיע לגשר כבר. באו לראות… כל אחד פוחד להיות בקבינה לבד, באו לראות מה קורה. הם שואלים "מה העניינים? מה קורה?", "הכל בסדר". אתה לא אומר שזה מדאיג אותך. -לא. מה זה יעזור להם שאני אגיד להם שאני דואג? הם יפתרו לי התא הבעיה? לא יפתרו לי את הבעיה. הם סתם ידאגו גם כן. אותי הדאיג שהמהירות מתחילה לרדת, כי אם אין לי מהירות, אין לי היגוי. ירדה לי המהירות, ירדה המהירות, ירדה המהירות, הגעתי למהירות אפס, האונייה עמדה. 
עכשיו, תחשבי, 37 אלף כוח סוס לא מצליחות להזיז את האונייה, ואלו היו 30 השניות שאני הגעתי להכרה, שאני לא, אני לא מחזיר אותם הביתה, אנחנו הולכים. אם אין לי מהירות, אם אני לא מקבל מהירות, אנחנו הלכנו. אין, הים הזה, אין מה לעשות. להגיד להם ללבוש חגורות הצלה זה היה בולשיט, רק בשביל ועדת חקירה, כי בחוץ, הים היו אפס או פלוס אחד מעלות. ההישרדות שלך שם היא מינימלית, בסדר גודל של שש דקות ואת הולכת, ארבע דקות ואת הולכת. להוריד סירת הצלה בכזה ים, אין אף בעל מקצוע בעולם שיצליח להוריד סירת הצלה בלי שהסירה תעוף בגלים כאלו. רפסודות הצלה, אם אני זורק אותן לים, איך הצוות יקפוץ אליהן? חושך מצרים. אלו היו 30 השנית הגורליות בחיי, שאני קפטן, הבנתי שאני לא ממלא את תפקידי, שאני לא מצליח להחזיר אותם הביתה, והכי שיגע אותי שלא הבנתי מה קורה, זה טמטם אותי, תסכל אותי נוראות, כי אם את יודעת מה קרה, 50 אחוז מהבעיה פתרת. שאר ה-50 אחוז זה בהתאם לניסיון שלך, למקצועיות שלך, לאינטליגנציה שלך. אתה יודע שאנשים לא יחזרו הביתה, אמת, אמת, הרגשה לא נעימה. כן, "אשא עיניי אל-ההרים, מאין יבוא עזרי", עזרי מעם ה', אבל ה' איננו שמה באותו רגע. מה נעשה? יש איזה רגע של תפילה? -בליבי, כן. בליבי, אמרתי ככה. גם לא הרמתי את העיניים למעלה, שלא יראו אותי כי שיחקתי פוקר פייס. לא רציתי שהצוות שלי ידע שהמצב כזה מסוכן. אמרתי זהו זה "אלוהים, יאללה, קדימה תעשה משהו, כל יום שישי, אני עושה לך קידוש, לא?". תעזור לנו עכשיו. אזה ההגאי אומר לי, "קפטן, מה לעשות?" אמרתי לו, "תעזוב את ההגה." כן, חשבתי גם על המשפחה שלי. ברגע שאין לי מהירות, אין ליל שליטה על האונייה. הים, זה איתן טבע אימתני, הוא עושה מה שהוא רוצה, אז בים אסור להילחם. בים את צריכה לדעת איך להתמזג איתו, לא להילחם איתו, הוא יותר חזק ממך. אל תנסה להראות מי יותר גיבור. הוא יותר גיבור יותר חזק. את צריכה לנצל את הכוח שלו, לדעת איך להתמזג עם הכוח שלו ולייעל אותו לטובתך. אז בזה אמרתי, "תן לה למצוא את הדרך לבד", התמזגתי איתו, נתתי לו לקבוע את החוקים. "בוא תעשה אתה עכשיו מה שאתה רוצה". עכשיו, אונייה, יש לה גם התכונה למצוא את הזווית הכי נוחה לה עם הים. אמרתי אני אתן לה, היא תמצא את הזווית שלה. או היא או הים, מי שיצליח להיות ראשון, או שבסוף, עם כל הנדנודים, אני אכנס לאיזו תהודה כזאת שהוא הופך אותי או שהיא תמצא את הדרך. הגיע האופציה השנייה, היא מצאה את הדרך, הלכה לי לאט לאט. אני מסתכל על הג'י-פי-אס, אז את רואה את המהירות. פתאום, אני רואה חצי קשר, קשר, קשר וחצי. בשלושה קשר, כבר רציתי לרקוד סמבה שם, תאמיני לי. אמרתי, "זהו זה ניצלנו". איפה נכנסה כאן האלוהים? את יודעת מה שאמר רבי יהודה הלוי על אלוהות? מה זו אלוהות? כל דבר שנשגב מבינתך הוא אלוהות, זהו האלוהות. באותו רגע יש מישהו יותר חכם ממני וזו האלוהות. בסביבות עשר בבוקר, אני יורד לקבינה לישון, אבל לפני כן, הקצין הראשון שלי צלצל לאשתו, ובלוויינים, אין, זה צ'יק צ'ק, את יושבת בקבינה שלך ואת מדברת עם הבית, זה זמנים מודרניים באוניות, והוא אמר לה, "פחדנו וים חזק, גלים עצומים ולא הבנו מאיפה זה בא", והיא הלכה ישר לגוגל, הסתכלה על מפות מזג האוויר והידה נפתרה. אנחנו עברנו בדיוק מעל רעידת אדמה. אז הבנתי מה זה היה, מה קרה לי. לא שהייתי יכול לפתור את זה אחרת, כן? כמה ימים אחר כך, אתה מגיע. רק כשהגעתי הביתה ביום שבת, אשתי רואה אותי הולך… אני אומר לה, "אני הולך לבית כנסת". היא אומרת לי, "מה קרה?", אני אומר לה, "אני הולך להגיד ברכת הגומל." "מה קרה ברכת הגומל? למה לברכת הגומל?" אמרתי לה בהתחלה, את יודעת, שימאי צריך להגיד בעצם כל פעם ברכת הגומל כי הוא גמר את ההרפתקה שלו. להגיד הודיה היה שם משהו, משהו עזר לי. לפעמים, זה נוח לקרוא לזה אלוהים כי זה פותר את כל הבעיות. אמרתי לאשתי, "כן, גמרתי את ההפלגה". היא אמרה לי, "אתה גמרת הרבה הפלגות ואתה לא הלכת אף פעם להגיד ברכת הגומל". אז סיפרתי לה.
עכשיו, תחשבי, 37 אלף כוח סוס לא מצליחות להזיז את האונייה, ואלו היו 30 השניות שאני הגעתי להכרה, שאני לא, אני לא מחזיר אותם הביתה, אנחנו הולכים. אם אין לי מהירות, אם אני לא מקבל מהירות, אנחנו הלכנו. אין, הים הזה, אין מה לעשות. להגיד להם ללבוש חגורות הצלה זה היה בולשיט, רק בשביל ועדת חקירה, כי בחוץ, הים היו אפס או פלוס אחד מעלות. ההישרדות שלך שם היא מינימלית, בסדר גודל של שש דקות ואת הולכת, ארבע דקות ואת הולכת. להוריד סירת הצלה בכזה ים, אין אף בעל מקצוע בעולם שיצליח להוריד סירת הצלה בלי שהסירה תעוף בגלים כאלו. רפסודות הצלה, אם אני זורק אותן לים, איך הצוות יקפוץ אליהן? חושך מצרים. אלו היו 30 השנית הגורליות בחיי, שאני קפטן, הבנתי שאני לא ממלא את תפקידי, שאני לא מצליח להחזיר אותם הביתה, והכי שיגע אותי שלא הבנתי מה קורה, זה טמטם אותי, תסכל אותי נוראות, כי אם את יודעת מה קרה, 50 אחוז מהבעיה פתרת. שאר ה-50 אחוז זה בהתאם לניסיון שלך, למקצועיות שלך, לאינטליגנציה שלך. אתה יודע שאנשים לא יחזרו הביתה, אמת, אמת, הרגשה לא נעימה. כן, "אשא עיניי אל-ההרים, מאין יבוא עזרי", עזרי מעם ה', אבל ה' איננו שמה באותו רגע. מה נעשה? יש איזה רגע של תפילה? -בליבי, כן. בליבי, אמרתי ככה. גם לא הרמתי את העיניים למעלה, שלא יראו אותי כי שיחקתי פוקר פייס. לא רציתי שהצוות שלי ידע שהמצב כזה מסוכן. אמרתי זהו זה "אלוהים, יאללה, קדימה תעשה משהו, כל יום שישי, אני עושה לך קידוש, לא?". תעזור לנו עכשיו. אזה ההגאי אומר לי, "קפטן, מה לעשות?" אמרתי לו, "תעזוב את ההגה." כן, חשבתי גם על המשפחה שלי. ברגע שאין לי מהירות, אין ליל שליטה על האונייה. הים, זה איתן טבע אימתני, הוא עושה מה שהוא רוצה, אז בים אסור להילחם. בים את צריכה לדעת איך להתמזג איתו, לא להילחם איתו, הוא יותר חזק ממך. אל תנסה להראות מי יותר גיבור. הוא יותר גיבור יותר חזק. את צריכה לנצל את הכוח שלו, לדעת איך להתמזג עם הכוח שלו ולייעל אותו לטובתך. אז בזה אמרתי, "תן לה למצוא את הדרך לבד", התמזגתי איתו, נתתי לו לקבוע את החוקים. "בוא תעשה אתה עכשיו מה שאתה רוצה". עכשיו, אונייה, יש לה גם התכונה למצוא את הזווית הכי נוחה לה עם הים. אמרתי אני אתן לה, היא תמצא את הזווית שלה. או היא או הים, מי שיצליח להיות ראשון, או שבסוף, עם כל הנדנודים, אני אכנס לאיזו תהודה כזאת שהוא הופך אותי או שהיא תמצא את הדרך. הגיע האופציה השנייה, היא מצאה את הדרך, הלכה לי לאט לאט. אני מסתכל על הג'י-פי-אס, אז את רואה את המהירות. פתאום, אני רואה חצי קשר, קשר, קשר וחצי. בשלושה קשר, כבר רציתי לרקוד סמבה שם, תאמיני לי. אמרתי, "זהו זה ניצלנו". איפה נכנסה כאן האלוהים? את יודעת מה שאמר רבי יהודה הלוי על אלוהות? מה זו אלוהות? כל דבר שנשגב מבינתך הוא אלוהות, זהו האלוהות. באותו רגע יש מישהו יותר חכם ממני וזו האלוהות. בסביבות עשר בבוקר, אני יורד לקבינה לישון, אבל לפני כן, הקצין הראשון שלי צלצל לאשתו, ובלוויינים, אין, זה צ'יק צ'ק, את יושבת בקבינה שלך ואת מדברת עם הבית, זה זמנים מודרניים באוניות, והוא אמר לה, "פחדנו וים חזק, גלים עצומים ולא הבנו מאיפה זה בא", והיא הלכה ישר לגוגל, הסתכלה על מפות מזג האוויר והידה נפתרה. אנחנו עברנו בדיוק מעל רעידת אדמה. אז הבנתי מה זה היה, מה קרה לי. לא שהייתי יכול לפתור את זה אחרת, כן? כמה ימים אחר כך, אתה מגיע. רק כשהגעתי הביתה ביום שבת, אשתי רואה אותי הולך… אני אומר לה, "אני הולך לבית כנסת". היא אומרת לי, "מה קרה?", אני אומר לה, "אני הולך להגיד ברכת הגומל." "מה קרה ברכת הגומל? למה לברכת הגומל?" אמרתי לה בהתחלה, את יודעת, שימאי צריך להגיד בעצם כל פעם ברכת הגומל כי הוא גמר את ההרפתקה שלו. להגיד הודיה היה שם משהו, משהו עזר לי. לפעמים, זה נוח לקרוא לזה אלוהים כי זה פותר את כל הבעיות. אמרתי לאשתי, "כן, גמרתי את ההפלגה". היא אמרה לי, "אתה גמרת הרבה הפלגות ואתה לא הלכת אף פעם להגיד ברכת הגומל". אז סיפרתי לה.◊◊ מאת רב-חובל שלום כהן במדיה, נובמבר 2024. מתוך "משב". מה שיהודי בישראל,
תפילה אישית עם הרבנית מיכל נגן.
שחפים וגלים
שחפים וגלים 22.11.24אחרי ארבעה עשורים
עדיין מתגעגע אליך אהובה
אני רחוק ממך בין הגלים
שמתנפצים על הספינה כועסים
השחפים מעלי מרחפים
מרים אלהם עיניים
שולח איתם את אהבתי
אפילו שהיא בת ארבעים
מה טוב באהבה ותיקה
ההתיישנות בטעם של פעם
כמו ילד צעיר לפני השינה
מקרב אותך בחלום במחשבה
בלעדיך אין שינה ואין חלום
את עוטפת אותי בזרועותיך
הבל פיך נרד כרכום ובשמים
העיניים נעצמות באמונה
מחר יפציע עלינו יום חדש
פחות נתגעגע פחות נכאב
אהובתי היחידה הנהדרת
אנחנו לא סיפור ולא אגדה
אנחנו מציאות מלאה אהבה
גם אם לפעמיים אני מפליג
כותב לך מילות אהבה וגעגוע
החזרה שלי היא תמיד ירח דבש
סבא סיני
◊◊ כתב ימאי פעיל סיני גינת במדיה, נובמבר 2024
"קינגס-בר"
ה"קינגס-בר" שהיה בדרך המלכים(דרך העצמאות כיום) פינת דרך שער פאלמר היה עבורינו "המטה הכללי והמפקדה העליונה של כלל ציבור הימאים" שם קבענו לנו "סדרי בראשית" שם החלטנו על איזה אוניה כדאי להפליג, ומאיזה קפטן להתרחק, ועם איזה צ'יף טורף האדם לא להפליג, דניס יורדן היה "הדובר מטעם הימאים" ולשבת בקינגס בר היה עבורינו כחלק בלתי נפרד ממהלך החיים התקינים שלנו, הפלברה זרמה שם בשפע רב, המידע על מה שנעשה בכל אוניה התקבל בהבנה מירבית, שם ידענו איזה אוניה עומדת להגיע, כדי להצמד על מנת לקבל SIGN ON או להתרחק מלשכת העבודה לימאים ברחוב הנמל 2, שם בקינגס בר ישבו קבע, צבי נוימן, ברוך כספי, הסוס, הכבש, מוסה דהן, ג'ימי בוי, חיימשקו, שרגא (קוניו) ג'קסון וסייק נציגי איגוד הימאים, ווג'ים, עודד יונה עם הקוקו בשערותיו, יוסי אונגר, כל האחים רגונס, "ועוד רבים וטובים" הסתובב שם ה"פיילוט" עייש עם המציאות החדשות שלו, אותן הציע לאלה "שמבינים דבר", בקיצור, יש במה להיזכר ולהתגעגע, היו זמנים !!◊◊ כתב רב-חובל ניסים דוד כהן במדיה, דצמבר 2024
"אשל" בנמל לאגוס
בעקבות השיחה שנהלו ר/ח יגאל דפני ור/ח אבי בר-לב בהרמת הכוסית האחרונה.
האירוע התרחש באונייה "אשל" בפיקודו של רב חובל מנחם כץ.
והמעשה שהיה כך היה:
בנובמבר 1967, מספר חודשים לאחר מלחמת ששת הימים, האונייה הטובה "אשל" עגנה בנמל לאגוס בניגריה. בניגריה התחוללה אז מלחמת האזרחים המוכרת כמלחמת ביאפרה, ובארץ מלחמת ההתשה, על גדות תעלת סואץ. מפקד הצי הניגרי חלף במכוניתו בנמל לאגוס והבחין ב"אשל". האונייה, על ציודה הכבד, סיפוניה הרחבים, תאמה את צרכי הצי הניגרי. ללא הרבה דיבורים, האונייה "גויסה" למאמץ המלחמתי הניגרי. הוטל עליה להפליג לקאלאבר, (Calabar), בשפך הנהר קרוס (Cross), עם מטען של כ-5000 טון אספקה, תחמושת וצבא. כדי להגיע ליעדה היה על האונייה לעבור בין איים רבים שחלקם היו בשליטת המורדים. נציג "צים" במערב אפריקה הגיע ללאגוס כדי לנסות ולשחרר את האונייה מהגיוס הכפוי והמסוכן הזה. מפקד הצי קיבל בכבוד גדול את נציגנו, שמע את טענותיו והכריז: "אני אשחרר את האונייה, אם אתה תנצח אותי בשתיית בירה". נציגנו, לצורך העניין נקרא לו "א", בלית ברירה הסכים. האונייה לא שוחררה. ארבעה אנשים סחבו את "א" לחדרו במלון.
רב החובל הסביר שאינו יכול לסכן את צוותו במלחמה שאין לנו צד בה. לכך ענה לו מפקד הצי, שאין בעיה – הוא יכול לרדת יחד עם צוותו והצי הניגרי יספק את רב החובל, קצינים וצוות. "אני אשאר בפיקוד על אונייתי, בכל מקום שהיא תחויב להימצא" ענה רב החובל מנחם כץ. דבריו כל כך הרשימו את האדמירל הניגרי, שעל המקום הציע לו לעזוב את צי הסוחר הישראלי ולהצטרף בדרגה בכירה לצי הניגרי.
בכל זאת, רב החובל שעמד על כך שהמעבר בין ובקרבת האיים בהם שולטים המורדים הוא מסוכן ביותר, שאל כיצד חושב האדמירל להבטיח את בטחון האונייה? האדמירל פתר את הבעיה בקלות: "תקבל הגנה אווירית בקטעים המסוכנים של ההפלגה". ואכן, עמד בהבטחתו. מיגים רוסיים, מוטסים בידי טייסים מצריים, הגנו על א.מ. "אשל", אשר שמה ונמל הבית שלה – חיפה – רשומים בעברית על חרטומה ובירכתיה ודגל צי הסוחר הישראלי מתנוסס על תורנה. כל זה קרה בשיא מלחמת ההתשה על גדות תעלת סואץ. "אשל" הפליגה וחזרה בשלום.
◊◊ כתב רב-חובל הלל ירקוני, ספטמבר 2017
אוניית מנוע "רקפת"
ההפלגה הייתה בתחילת החורף ומזג האויר היה בהתאם. במהלך ההפלגה בים התיכון, עד אחרי חציית מיצר גיברלטר, Gibraltar Strait, הרוח שבה נתקלנו הייתה ערנית למדי, ומדי פעם, כאשר האונייה לא הייתה במחסה של אחד האיים הגדולים הפזורים בדרך, הנדנודים, לאורך Pitching, ולרוחב Rolling, השפיעו על מהלכה, אבל לא הגענו למצב שהיה צורך לשנות את הקורס או את המהירות כדי להימנע מנזקים למטען או לאוניה. כל זה השתנה לאחר היציאה לאוקינוס האטלנטי, במיוחד לאחר המעבר של סיבוב ״בנימינה״ כאשר באוניה הוצבה בקורס צפוני לאורך חופי פורטוגל Portugal, וספרד Spain, לכיוון מפרץ ביסקייה, Bay of Biscay.מיד לאחר הפניה לקורס צפוני, וככל שהתקדמנו, גלי הגיבוע הצפון מערביים הלכו וגבהו והאונייה הגיבה בהתאם. בשלב מסוים, המכונאי הראשי התייצב בגשר כדי לשאול אותי אם אני לא חושב להוריד קצת את מהירות האונייה ולהתאימה למצב הים, כך שהאונייה לא תתנגש בגלים בעוצמה אלא לאפשר לאוניה עלרוד, Pitching, יותר רך. הוא חזר על מה שאמר לי הקברניט שאותו החלפתי, שלאוניה יש חרטום ״עדין״ יותר בהשוואה לאוניות עליהן פיקדתי בעבר, ואין טעם להילחם בים, כי הוא תמיד ינצח אותנו. לאור המלצה זו, הוריתי לו להוריד את המהירות, אבל לעשות זאת בהדרגה כדי לראות ולחוש את השפעת הורדת המהירות על התנהגות האונייה. קורס האונייה נשאר להיות צפוני כדי למזער את האיחור בהגעה לנמל.
ההפלגה במהירות מופחתת לאורך חופי פורטוגל וצפון מערב ספרד, נמשכה גם אחרי שהאונייה נכנסה למפרץ הביסקייה והקורס הוצב על צפון צפון מזרח והגלים היגיעו על צידה השמאלי של האונייה. העלרוד נרגע במקצת אבל הגלגול גבר.
תנודות האונייה החלו להירגע לאחר שעברנו את האי אושנט, Cape Ushant, בקצה הדרום מערבי של התעלה האנגלית, מקום בו האונייה מסובבת לקורס צפון מזרח ומתחילה להינות מהמחסה של החוף של אנגליה. מכיוון שמזג האויר והראות היו מספיק טובים, מהירות האונייה הועלתה שוב למירבית.
בגלל ריבוי כלי השייט שחוצים את התעלה האנגלית, בעיקר בכיוון דרום~צפון~דרום, רוב שטחה של התעלה האנגלית נתון לחוקי סכימת הפרדת השייט, Navigation Separation Scheme, שקובעות איפה ניתן לאוניות לעבור ובאיזה כיוון. בתעלה האנגלית, אוניות שמפליגות בכיוון צפוני, עושות זאת בנתיב המזרחי, קרוב לחוף הצרפתי~בלגי, ואוניות שמפליגות בכיוון דרומי, עושות זאת בנתיב המערבי, קרוב לחוף האנגלי.
בגלל המספר הגבוה של אוניות מעבורת שחוצות את התעלה ביו חופי צרפת ממזרח וחופי אנגליה ממערב, הוקצו עבור כלי השייט האלה אזורים ספציפיים שבהם ניתן לחצות את התעלה בכיוון מזרח ~ מערב ולהיפך. לצורך העניין, גם לאוניות סוחר רגילות שמבקשות לחצות את התעלה בכיוון מזרח ~ מערב מותר להשתמש באותם איזורים שהוקצו לאוניות המעבורת, אבל זה צריך להיעשות בזויות ישרות ומבלי לעכב את האוניות המפליגות בסכימות הפרדת השייט.
מכיו שהאונייה היגיעה לתעלה מדרום והתקדמה צפונה בנתיב המזרחי, ומכיוון שנמל היעד, פליקסטאו, נמצא בחוף המזרחי של אנגליה, היה צורך לחצות את התעלה ממזרח למערב. על מנת לעשות זאת עמדו בפניי שתי אפשרויות: האחת, לבצע את החציה באזור שמותר בכך, מדרום לפליקסטאו, ולאחר שהאונייה תצא מאזור הסכימה להפרדת השייט, לפנות צפונה ולהפליג לאורך החוף האנגלי, עד להגעה לנמל היעד. אפשרות זו הייתה חסכונית בזמן ובדלק, אבל הצריכה לפנות דרך לכל האוניות בדרכן מהצפון דרומה ולהיות עירני ביותר ביחס לכל כלי הדייג שכמעט חסמו את המעבר.
האפשרות השנייה הייתה להמשיך להפליג צפונה כשעה וחצי עד אחרי היציאה מסכימת הפרדת הפרדת השייט, להסתובב מערבה באזור פחות סואן, ואז להסתובב דרומה ולהפליג לאורך החוף בואכה נמל היעד, פליקסטאו. אפשרות זו הייתה יותר בטוחה, אבל דרשה הפלגה של כשלוש שעות נוספות עם נוכחותי בגשר ללא הפסק. מכיוון שהאונייה כבר הייתה באיחור של מספר שעות בגין הורדת המהירות, ומכיוון שרציתי להגיע מוקדם ככל האפשר, החלטתי לבחור באפשרות הראשונה.
—-גילוי נאות: כל הסיפור דלעיל הוא הקדמה לסיפור האמיתי של מה שקרה אחרי שסובבתי את האונייה שמאלה לצורך חציית התעלה האנגלית ממזח למערב. הסיפור האמיתי יופיע בספרי השלישי שיצא לאור בקרוב.
◊◊ כתב רב-חובל חיים שחם, דצמבר 2024
פיקוד ראשון
אני רוצה לשתף אותכם בחוויית הפיקוד הראשונה שלי כרב-חובל…
קיבלתי פיקוד ראשון על האונייה "החלוץ 2" בנמל אשדוד… הפלגתי עליה כחובל ראשון כך שקבלת האונייה הייתה קצרה וחלקה… חתמנו ביומן הרשמי שפיקוד האונייה הועבר אלי הנקרא שלום כהן וכעת אני רב-חובל האונייה… ביציאה מנמל אשדוד בעודי בפיקוד רשמי שעתיים בלבד אירע הדבר…
בגלל מזג האוויר הסוער הנתב ביקש לרדת בשטח הנמל ואני כמיטב מסורת רבי החובלים הוותיקים הנהנתי בהסכמה כדי שהנתב לא יישמע את הלמות ליבי הפועם בחוזקה בתחתוניי…לא אמרתי לו שזה פיקוד ראשון… שאיו השעתיים הראשונות שלי כרב-חובל… הנתב לחץ את ידי איחל לי Bon voyage וירד לכוון סירת הנתב אשר המתינה לו ליד דופן האונייה כשאנחנו במרכז הנמל… הגוררות היו עדיין לידי מחכות שהנתב ישחרר אותן לדרכן ואכן שוחררו…
אז מה קרה… כשנתתי פקודה למכונה הנעה קדימה המנוע לא הניע… לא אלאה אתרם בסיבות הטכניות אלה רק בתיאור המצב… רוח דרומית מערבית עזה בעוצמה של 25 קשר לערך… אין לי מנוע ואני ללא שליטה על האונייה אשר תחת פיקודי… הנתב והגוררות בדרכם לבסיסם… אני בפיקוד שעתיים בלבד… הוריתי לזרוק עוגן במיידי… הזעקתי את הגוררות חזרה… הודעתי לתצפית נמל על המצב הטכני בו אני נתון… לאחר דקות שנמשכו כנצח הודיע לי המכונאי הראשי שיש מנוע ונוכל להמשיך במסע החוצה…
הפלגתי… אין ספר הדרכה ממש שמכין אותך להרגשה ברגעים אילו… אבל באותו הרגע שהתחוור לי שאין לי מנוע ואני ללא שליטה… זהו הרגע שהפכתי דה פקטו לרב-חובל האונייה… !!!
◊◊ כתב רב-חובל שלום כהן, פברואר 2019
סיפור אישי מעניין על השילומים
נכון, ובצדק ריגשי והיסטורי רב – הייתה אצלנו, בזמנו, התנגדות לאומית חזקה כנגד הסכם השילומים מגרמניה. חבל רק שלא שמים מול ההתנגדות הזו את הצורך הממש-קיומי של המדינה-החדשה שלנו בתמיכה הכלכלית שהשילומים אכן תרמו לנו בפועל.
לולא שני "הזקנים" הללו: ( בן גוריון מצד אחד, וקונרד אדנאור – קנצלר גרמניה, אז) – שנוצרה ביניהם שפה משותפת – ספק רב אם היינו מגיעים לאן שהגענו.
המדינה עמדה אז בפני סיכונים כלכליים ובטחוניים אדירים ביותר. המדינה שקלטה אז עלייה אנושית מאסיבית (שאין בהיסטוריה העולמית מקרה דומה לכך), ללא כל בסיס כלכלי רציני – עמדה להתמוטט כל רגע… ורק אציין דוגמא אחת, למען הפרופורציה ההיסטורית:—
בין היתר – היה אז צורך ממשי לייבא מחו"ל מצרכי מזון כדי להאכיל את התושבים הרבים, כשהכלכלה המשקית עדיין לא ייצרה מספיק. בתקופה קשה זו, למול משלוחי המזון שהיו בדרך ארצה, היה גם מקרה אחד שכל יתרות מטבע-חוץ של בנק ישראל (שהיה צריך להעביר התשלומים לספקים בחו"ל) עמדו על כמה עשרות דולרים בלבד…!!! כיום – השבח לאל – יתרות מטבע החוץ שלנו בבנק ישראל, לסוף חודש מרץ 2018, עמדו "רק" על 116 מיליארד (!!!) דולר. כך שאי אפשר להתכחש לתרומה הכל כך חיונית של כספי השילומים הללו, אשר הגיעו בזמן, ונתקבלו בברכה.
ופה אני חייב להוסיף ולספר גם אנקדוטה מעניינת… על חלקם של כספי השילומים, וחלקו של ימאי ירושלמי אחד, משלנו — בבניית הקריה החדשה של האוניברסיטה העברית בירושלים – במקום משכנה החדש, (אז) שבגבעת רם:–>>
– את ידידי, הימאי איציק גרין (הירושלמי – מזה מספר דורות), הכרתי בזמנו על אחת האוניות שהפלגנו ביחד, (כאשר היה קצין ראשון, ואני – כרב חובל). הוא סיפר לי סיפור אישי מעניין:—
שבאחת ההפסקות הארוכות מהפלגותיו בים, הוא עבד באוניברסיטה העברית בירושלים כעוזר של הפרופסור שהיה גם האחראי על כל בנייני האוניברסיטה, וכ"ו. בתקופה זו – ממש לאחר "אובדן" מיתחם בנייני האוניברסיטה העברית, במהלך מלחמת השחרור, שנשאר כולו מנותק וללא שימוש – כמובלעת על הר הצופים, ותחת השלטון של ממלכת ירדן.
יום אחד, במהלך שיחה ביניהם, הפרופסור סיפר לאיציק גרין כמה קשה לאוניברסיטה לתפקד כמוסד אקדמי, כשהיא מפוזרת בכל מיני בניינים ארעיים ברחבי ירושלים, במצב של חוסר תקציבים ומקום מרכזי המתאים לאוניברסיטה. ואז איציק שאל אותו מדוע לא בונים את כל קרית האוניברסיטה במיתחם שהוקצה לכך, על גבעת רם (שממול גבעת בנין כנסת ישראל) ? הפרופסור השיב לאיציק שאין תקציבים לפרויקט העצום הזה. איציק השיב לו, שלא צריך תקציבים כספיים בפועל כי אפשר להיעזר במענקי הסחורות והציוד המתקבלים מהשילומים מגרמניה. הפרופסור לא הבין את הרעיון, ואיציק הסביר לו כך:—
הממשלה תהיה מוכנה להעביר לפרויקט הבינוי של האוניברסיטה כמויות ניכרות של מלט, ברזל בניין, ציוד תשתיות, וכ"ו – המיובאים מגרמניה לפי הסכמי השילומים. עם עודף מחומרי הגלם האלה האוניברסיטה תשלם לקבלנים, וכך יבנו ללא כסף מזומן.
איציק הוסיף ואמר לפרופסור שמכיוון שאבא שלו מנהל סניף גדול באחד הבנקים של ירושלים, הוא מוכן לארגן לפרופסור פגישה איתו כדי ללמוד על האפשרות הזו. הפרופסור מיד הסכים, נערכה פגישה עם מנהל סניף הבנק (האבא של איציק…), ואחר כך עם כל הגורמים האחראיים,
וכך נבנתה האוניברסיטה העברית, המפוארת, בגבעת רם שבירושלים — הודות ליוזמה וחשיבה מקורית, של איש ים, ירושלמי, אחד… משלנו.
(א.ב.ר. – 4.5.2018).
כמה מלים על הסכם השילומים – של ישראל מול גרמניה:— (נכתב בדיוק לפני שנתיים, ב- 4.5.2018 ).