צי הסוחר הישראלי מבט אישי
קציני הים

ימאים מספרים 3

הו רב-חובל, קברניט שלי

מוקדש לרב-חובל הלל ירקוני בהערכה רבה

הרגע הזה, מאז שמבטו התרומם מהשולחן, מגיליון הנייר שהיה פרוש עליו, ומכף ידי האוחזת עיפרון ברפיון, עד שהגיע אל פניי, ועד שעיניו השקופות, הירוקות-בהירות ננעלו על עיניי המבוהלות, הרגע הזה נמשך המון זמן. בזמן הזה גם זווית ראשו השתנתה, התלכסנה מעט, ומיד לאחר שמבטו נתקע בעיניי גם שפתיו החלו להיפשק מעט.

הכל דמם ושוּתָק. בתוך ראשי השתררה דממה כל כך כבדה, שממש שמעתי אותה מזמזמת. שמרתי את חוט המבט אל עיניו בכל כוחותיי, וברקע נטשטשו לי כל שאר תווי פניו, אפו, פיו, לחייו וסנטרו. רק עטרת תלתליו האדומה להטה מסביב והעלתה אדים, כמו נזר עשוי נחושת רותחת.

עכשיו הכל הלך לאבדון. הוא הצליח לזהות את הנקודה האחת והיחידה שלי שלא הייתה מוגנת. עקב אכילס של ממש, אבל הרבה יותר קטן מעקב. בסך הכל נקודה זערורית. והוא התביית עליה בלי שום בעיה.

ולא רק את שלושת החודשים האחרונים ראיתי בתוך עיניו, צוללים במים אדירים ואובדים לי לנצח. לא. לא רק הנסיעה הראשונה והארוכה הזאת, שהייתה מתישה ומרהיבה כל כך, נבלעה במצולות והייתה לאין. הובסתי במלחמה על חיי. במלחמת הקיום שלי, הראשונה שהעזתי לצאת אליה. ניגפתי בה בבושת פנים. נכנסתי למלכודת, ושמעתי את נקישת הבריח הננעל.

עכשיו לא נותר לו אלא להפעיל את מיתרי קולו ולהפיק מהם את שריקת הגיליוטינה שתתיז את ראשי.

כמו ילד שרואה את כף ידו העצומה של אביו מתקרבת אל פניו כדי לסטור לו, ומנסה לא לזוז, לא להסגיר את האימה, לא להישמע לאינסטינקט המורה לו להסתיר את פניו, הישרתי מבט, ומבלי לעפעף נותרתי ישובה זקופה ומוקשחת, עיניי בתוך עיניו. קדימה. אני מוכנה. שחרר את המאכלת. אני לא אנוע ולא אזוע.

הכל אבד. שלושה חודשים תמימים של דהירה על גב נחשול עצום, כדי לעבור אותו ולנחות מעברו השני בחיים. שלושה חודשים של דבקות כפייתית במטרה, התמקדות במטלות, שקידה על הלימודים, מאמץ בעבודה המעשית על הסיפון. ההחלטה שלי לעשות כבר סופסוף את הדבר הנכון, לעזאזל. הכל יישטף עכשיו במימיו הגועשים של שובל האונייה, ויהיה כלא היה.

עוד יומיים ההפלגה הזאת תיגמר, וניכנס לנמל חיפה. רק עוד יומיים.

בהזיותיי הייתי אמורה להיכנס לנמל כמו יוליוס קיסר, ראשי עטור זר דפנה ואני זורחת מתוך גדולת המעמד. בעוד שבריר שניה יישמע קולו, ויחריב לי את רגע הניצחון הזה. שלושה חודשי הפלגה קשים מנשוא כמעט-כמעט הוכתרו בהצלחה גדולה.

אפריקה. הו, אפריקה.

לפני שלושה חודשים בדיוק גמרתי שבוע של התרוצצויות מייגעות, טפסים, בדיקות, מבדקים, מסמכים, ונכנסתי הביתה כסופת הוריקן.

"אמא, אני נוסעת עכשיו", צווחתי אל אמי, שעמדה על הסירים במטבח.

"מהר מהר", אמרתי לה, כשאצה אליי כולה נפעמת בצעדיה הקטנים והזריזים, פניה חדורים רצינות מופלגת. היא נעמדה לידי ובידה כף.

"אני אורזת, אמא, אני נוסעת. איפה המזוודה הגדולה?"

היא לא שאלה שאלות.

"אבא יהרוג אותי", מלמלה. "מה אני אגיד לו?"

"תגידי לו… " אמרתי, תוך שאני מושכת בפראות בגדים מתוך הארון בלי סדר ובלי טעם, "לא יודעת מה תגידי לו. תגידי לו שלא שאלתי אותך. ואין לך מושג כמה נכון זה יהיה".

"אל תעשי את זה, אלי'לֶה". היא ניסתה את כוחה בכל זאת. "אני מבקשת".

"לא שואלת אותך, אמא".

זהו זה, שתיקח כבר את האליבי שהיא כה משתוקקת אליו, ושתתחיל לזוז.

"אני לא מספיקה", צעקתי לעברה בפאניקה. "האונייה מפליגה בעוד שעה וחצי, את מבינה, אמא?"

היא החזירה את עצמה לחיים, ויצאה למסע התרוצצויות ברחבי הדירה ללקט פריטים וחפצים שלדעתה יועילו לי, ולהביאם אל המזוודה הפעורה.

כעבור שעה ישבנו שתינו מיוזעות וורודות פנים במונית שהסיעה אותנו אל נמל חיפה.

כמעט כל הדרך לא דיברנו. ישבנו צמודות האחת לשנייה, אמי ליטפה את כתפיי ואת גבי ושתקנו. כשהמונית כבר התגלגלה במורד דרך העצמאות, אמי כחכחה מעט ואמרה בקול צרוד "אלי, מה את עושה? את בכלל מבינה מה את עושה?"

"אני עומדת להפוך לימאית, זה מה שאני עושה". הרגשתי שאש צורבת את לחיי.

"ימאית", היא חזרה אחריי. "מי רוצה להיות ימאית? את מכירה עוד בחורה שרוצה להיות ימאית?"

"לא, לא מכירה", עניתי. "ואני בעצם רוצה להיות קצינה על אוניה, לא רק ימאית. קצינת סיפון, זה מה שאני אהיה".

כאילו שהיא מבינה מה זה קצינת סיפון. היא בקושי יודעת מה זה סיפון. היא יודעת שאוניות מפליגות בים, זה כל מה שהיא יודעת.

"את יודעת, אמא", המשכתי לשווק לה את תוכניתי, "שבכל ההיסטוריה של העם היהודי עוד לא הייתה קצינת סיפון יהודייה? אף פעם? את יודעת את זה?"

פניה נותרו קפואים, והיא נתנה בי את המבט המצומצם, הנזפני שלה.

הגענו אל שער הנמל. לרגע הסתחררתי מעצם כך שיכולתי להציג את פנקס הימאי הטרי שלי לשוער, גם את כרטיס העלייה על האונייה.

"אני לשקמה", אמרתי, וקולי נסדק.

הוא התבונן בנחת בניירות.

"היא מפליגה עכשיו, ממש עוד כמה דקות", אמרתי בתחנונים.

הוא חייך אליי.

"אל תדאגי. את לא תאחרי אותה", אמר.

אמי ליטפה את שיער ראשי.

"אל תתרגשי כל כך, אלי. הוא אומר שלא תאחרי."

"אלינור זיידנפלד, זאת את?" שאל. "אפשר לראות תעודת זהות?"

חיטטתי בעצבנות בתיק, ידי הלחה החליקה בין אלפי הפריטים שבו, עד שלבסוף שלפתי ממנו את תעודת הזהות.

אחרי מריחה מעצבנת של זמן יקר, שבמהלכו נשמעו חבטות החותמות שביתקו את בתוליו של פנקס הימאי שלי, השוער החזיר לי את הניירת, ופתח לאיטו את שער הברזל המסורג.

"מי זאת שקמה?" שאלה אמי כשהמונית נכנסה לנמל עצמו.

"שקמה זאת האונייה שעליה אני מפליגה בעוד כמה דקות".

"תגידי", אמרה מהורהרת, "בעצם, לאן את מפליגה בעצם?"

חייכתי בשמחה, אל אמי, שנחתה בשלום על משטח המציאות.

"אני מפליגה לאפריקה, אמא, לאפריקה!" צחוק של הקלה התפקע מתוכי והתגלגל אליה.

"לאפריקה, אמא!"

התחבקנו שם, במושב האחורי, ומתוכנו התפכפכו צלילי צחוק שנמסרו מהאחת אל חיקה של השנייה.

"לאפריקה?" נרגעה לבסוף, "אלי…ממ'לה שלי… נו די, אבא יהרוג אותי. הוא פשוט יהרוג אותי".

כעבור מספר שניות הוסיפה, "תגידי אלי, כמה זמן זה לוקח, להפליג לאפריקה ובחזרה?"

ראשי כבר ניתק מגופה, והייתי מרוכזת בבדיקת השמות המתנוססים על האוניות שעמדו לאורך הרציף כמו פרות צייתניות וכנועות ברפת.

"כמה זמן?" אמרתי בהיסח הדעת, "שלושה חודשים".

"תיסע לאט עכשיו", ביקשתי מנהג המונית, "אנחנו צריכים למצוא אוניה בשם שקמה".

"שלושה חודשים", היא חזרה אחריי, בדיוק באותה הטעמה, בחיקוי מושלם, כמו תוכית קטנה ומסוממת. "שלושה חודשים".

"הנה היא! תעצור בבקשה ליד האונייה ההיא", קראתי אל הנהג, והצבעתי על האונייה שלי, על השקמה, ששמה נצבע על ירכתיה באותיות שחורות, ומתחתיהן המלה חיפה.

רוח צפונית קלה רעננה קצת את השמש המוזהבת של אחר הצהריים של ה-19 בספטמבר 1968. כשיצאנו מהמונית נתתי למשבי האוויר לצנן מעט את גופי. כשהשמש הזאת תשקע, אני אהיה בלב ים. אתחיל חיים חדשים וארחיק מפה אל עבר ארצות בלתי נודעות, יבשות חדשות, מחוזות נעלמים.

"תמשיכי עם המונית, אמא", ביקשתי. "אחרת יהיה לך קשה לצאת מהנמל".

היא התעלמה ממני ויצאה מהמונית בעקבותיי, שילמה לנהג והודתה לו, והוא נסע לדרכו.

עמדתי ליד המזוודה הענקית, והיבטי באמא הקטנה שלי, שבין המנופים והאוניות נראתה עוד יותר ננסית.

"אמא," הזהרתי אותה. "בלי מלודרמות ובלי סרט טורקי עכשיו".

זרועותיה היו שמוטות לצידי גופה, ושפתיה נרעדו בניסיון לכבוש את בכיה.

התקרבתי אליה ועטפתי את כל גופה הקטן בזרועותיי. אמי הזעירה בוכה אל תוך החזה שלי, בתה הגדולה. נראינו כמו גוזלה ענקית של קוקיה שפורשת את כנפיה לגונן על אמה המאמצת, הפשושה הזערערה.

לבסוף הדפה אותי ברכות. "די, אלי'לה, לכי לך לשקמה שלך. אני אלך הביתה."

"בהצלחה, בתי המתוקה", הוסיפה בחיוך מאולץ לפני שהסתובבה והחלה מפלסת את דרכה בין הברזלים והקרשים הפזורים על המשטחים. הבטתי בה מספר שניות עד שהסתובבה אליי ונופפה לי לשלום.

פניתי אל השקמה. היא נראתה כל כך גדולה. מהרציף היא נראתה כאילו התקינו עליה יותר מדי תרנים בטעות. הכל היה כבר קשור, מחוזק ומאובטח לקראת ההפלגה. ההתרגשות שאחזה בי חוללה מהפכות בבטני. זאת הייתה אוניית עבודה בלי חוכמות. אוניה פרדה. כבדה, מחושלת, זרועת צלקות ופצעים. האונייה החדשה שלי נבנתה במיוחד כדי לנסוע לאפריקה ולהביא משם בולי עץ, כי זה מה שישראל הייתה צריכה אז לתעשיית הדיקטים שהתחילה לקום כאן: עץ גולמי שנכרת ביערות העד בג'ונגלים של אפריקה המסכנה. כולנו ראינו אז את המשאיות העמוסות בולי עץ שנסעו לאורך כבישי הארץ. העצים הכרותים הובאו לארץ על סיפונן של שלוש אוניות תאומות-זהות, אלון, אשל ושקמה.

מכיוון שהנסיעה לחוף המערבי של אפריקה הייתה ארוכה אבל לא ארוכה מדי, והעבודה בה הייתה קשה ומקצועית, נבחרו שלוש האוניות האחיות האלה לשמש גם מעין בתי ספר צפים לגיבוש ראשוני, או לסינון בסיסי, של צוערים. מי שיעברו בהצלחה את הגיבוש, ימשיכו בלימודים לקראת קצונה, ואני הייתי נחושה להיות ביניהם. להפלגה הזאת של השקמה הצטרפו 15 צעירים שואפי קצונה, שרק מחציתם יגשימו את רצונם.

צי הסוחר הישראלי פרח וצמח באותם הימים בקצב מרשים, ונוצר מחסור בימאים, ובעיקר בקצינים, שיפקדו על אוניות הצי. משרד התחבורה וצים הציפו את הארץ בפרסומות מפתות, שהניבו היענות של צעירים רבים שרצו גם לטייל בעולם, גם להרוויח הרבה כסף, ובעיקר לזיין. הם באו בהמוניהם לבתי הספר לקצונה וחלקם לדרגים הנמוכים בסיפון ובמכונה. אל תוך ים היורה הזה של טסטוסטרון מבעבע ניסיתי אני להכניס את כף רגלי הלבנבנה.

התחלתי לטפס במעלה כבש המדרגות כשאני נאבקת במזוודת הנפילים הסוררת שלי, שהתנהגה בחוסר הגינות מחפיר. בראש הכבש חיכה לי הצ'יף מייט, הקצין הראשון, סגנו של רב החובל. הוא עמד שם חמור סבר ומחמיץ פנים, והביט בריכוז במאבקי במזוודה במעלה מדרגות המתכת.

בין מדרגה כבושה אחת לבאה אחריה נשאתי את ראשי אל-על, ובקצהו של מבנה המגורים ראיתי ראש עטור כתר ג'ינג'י לוהט, משקיף על התקדמותי המסורבלת מלמעלה. אז עוד לא ידעתי שהאיש האדמוני הצופה בי מכנף גשר הפיקוד של האונייה הוא רב החובל.

בדיוק שלושה חודשים חלפו מאז. ועכשיו אני יושבת מולו, והוא שואף מעט אוויר, כדי שיוכל לפלוט אותו דרך מיתרי קולו, ולרסק אותי.

מה הוא יגיד לי עכשיו. אחרי שהצלחתי בכל המבחנים, אחרי שהתייגעתי בעבודת הפרך על הסיפון, אחרי שעברתי את כל המסע הזה בלי טעויות ובלי מעידות איומות. מה הוא יגיד לי אחרי המסע המואץ מנמל אחד אל הנמל השכן לאורך חופיה המערביים של אפריקה, בלי יום ובלי לילה, ועוד החניות בלאס פלמס שבאיים הקנאריים. מה הוא יטיח בי עכשיו, אחרי משמרות התצפיות הארוכות בגשר הפיקוד, אחרי כל עבודות הצביעה, הסרת החלודה האינסופית והגירוז, אחרי שהתיידדתי עם שאר הצוערים בקורס במקום להתקוטט אתם, אחרי כל התמרונים בנמלים הצפופים, ההתקשרויות לרציפים וההינתקות מהם ביום ובלילה, אחרי שאפילו לא חליתי במחלת הים ששיתקה את שאר הצוערים, אחרי שהוכחתי שאשה יכולה לעשות את זה, ועוד איך הוכחתי.

אחרי כל זה באתי הנה, להיבחן אצל הקפטן את המבחן האחרון. אחרי סדרת המבחנים המסכמים בבניין אוניות, ביציבות, בניווט, במטענים, במתימטיקה, בפיסיקה, באתי למבחן בחוקי הדרך, המבחן האחרון בהחלט, ופשוט הגשתי לו על מגש נוצץ את התירוץ לחסל אותי.

לפחות ראיתי את אפריקה, ניחמתי את עצמי. את זה הוא לא יוכל לקחת ממני. ראיתי את אפריקה זמן כל כך קצר אחרי שהשתחררה מהמעצמות שהחזיקו בה. אפריקה שהתמלאה בתקווה ובדם. היא תישאר בלבי לנצח.

איך הוא ינסח את משפט הסיכום שלו, אחרי שכמעט הצלחתי במאה אחוזים גם במבחן הזה שלו, ועניתי בהרחבה ובשלמות על כל השאלות שהציג לי על המצבים והכללים בים. הוא ידקלם לי עכשיו את מה שהימאים כל כך אהבו להגיד כל הזמן? שאשה פשוט לא יכולה להתאים למקצוע? שניסינו, אלינור, באמת שניסינו, אבל בסיכומו של דבר זה לא הצליח. מה לעשות, אלינור, אשה בים זה פשוט ילך. ואיך הוא ירגיש עם עצמו, האיש הגבוה והכתום הזה, שנראה כל כך נבון, כל כך הגיוני ושקול. הוא יידע שהמלים הללו הן עוול. הוא יידע את זה, והוא יגיד אותן למרות זאת.

הדבר כי נורא בזה הוא שבמידה מסוימת הוא יצדק. ידעתי, ידעתי היטב שאני לא בדיוק מבינה את עיקרון טווח הראות של אורות הלילה. פשוט לא חשבתי שהוא ישאל על הפרטים הטכניים של גזרת הראות. האורות האלה עצמם היו שם כל הזמן, ממש לידי. הרי צבעתי את התושבות שלהם, למען השם. ולמה, למה כשלמדתי את הפרטים שלהם לא ניסיתי להבין בדיוק איך זה עובד במציאות, על האונייה, מול המלים המיובשות ב"חוקי הדרך", הספר השחור הדק, הדחוס באותיות קטנטנות וצפופות בשני טורי דפוס.

מאה פעמים ביום יכולתי לבדוק, לשאול כל אחד מהקצינים. לעזאזל, יכולתי לשאול אפילו את הטבח. גבר, כך הוא יגיד לי עכשיו, היה מברר, היה בודק. ללמוד בעל פה כל אחד יכול, אלינור. דווקא ממך, דווקא בגלל מצבך המיוחד כאשה, ציפיתי ליותר בלה-בלה-בלה…

לאורך כל המסע הזה לא החלפתי עם הקפטן מלה אחת. הוא עקב אחריי, ידעתי את זה. הוא קיבל דיווחים על כל הצוערים, אבל עליי בעיקר, מהצ'יף שלו, שקיבל דיווחים מאהרון, רב המלחים, ומהקצינים שלימדו אותנו את החומר העיוני. אולי הוא אפילו דיבר בעצמו עם רב המלחים. ראיתי אותו מתבונן בסיפון כשעבדתי. הוא נראה כאילו הוא סתם בוחן את שגרת העבודה באוניה שלו. אבל ידעתי שאני הייתי במוקד. לא רק שלו. של כולם.

כמעט אף אחד לא רצה ש"הקדטית" תצליח.

מלח אחד, יששכר, תיעב אותי יותר מכולם. הוא היה תימני רזה ושרירי, בחור זריז עם עור מבריק ותלתלים שחורים גדולים. אפילו יותר מכל השאר. הוא היה משלח בי מבטי מיאוס כל אימת שנתקל בי, ומבליע קללה חרישית. באחד הימים ציווה עליי אהרון לצבוע ביחד עם יששכר את חלקו השמאלי של הסיפון לכל אורכו, מהחרטום ועד למבנה המגורים. כל האורך הזה, לכל רוחב הסיפון השמאלי, מהמחסנים ועד למעקה השמאלי. את המחצית הימנית צבעו שני מלחים אחרים. יששכר היה מעוצבן וזועף על כך שדווקא אני נבחרתי כבת זוגו לג'וב הזה. התחלנו בחרטום, כל אחד עם חבית הצבע הירוק ומברשת-הגלגילה שלו, והתקדמנו אחורנית. יששכר קילל וגידף ללא הרף. התעלמתי. לא שמעתי מה הוא אומר בדיוק, אבל הבנתי על פי הנימה ועוצמת האותיות השורקות שהוא מקלל אותי. התחלנו יחד, ויששכר הגביר את קצב תנועותיו. יותר מהר, עוד יותר מהר. היה לו כושר שטני. גם אני לא הייתי עלה נידף ברוח. הייתי בחורה חסונה ואיתנה דווקא, אבל הוא היה הרבה יותר חזק ממני, בלי השוואה בכלל. מקצה החרטום ועד למבנה המגורים, מרחק של כמאה מטרים, הוא האיץ והחיש את תנועותיו עם כל הנפת מברשת. זה התחיל להיראות כמו סרט מתקופת הראינוע. אין לי מושג מי הביט בנו, ואם בכלל מישהו ראה, אבל ידעתי שגם אם המחיר יהיה מוות מאפיסת כוחות, הוא לא ישיג אותי במילימטר. לא חשוב כמה מהר הוא יעבוד, וכמה כוחות הוא ישקיע בזה, לבד מאבדן הכרה אין שום כוח בעולם שיגרום לי לפגר אחריו ולו במשיכת מברשת בודדה. בשלב מסוים נהיה שקט. הוא הפסיק לגדף, וריכז את כל יכולתו ואונו רק בדבר אחד, להשיג אותי. לשבור אותי. להוכיח לי משהו שלא היה לי מושג מה הוא. אולי להוכיח לי שאין לי סיכוי נגדו, ושאין לי מה לנסות להתחרות אתו. זיעה ניגרה מכל גופי, הרגשתי שראשי עולה באש, גבי יקד, רגליי בערו, וידעתי שפניי אדומים וצבים. הים היה שקט, ורק הרוח שנשבה בפנינו והתנשמותי נשמעו. כל הזמן עצרתי בי דחף פנימי חזק להסתובב כדי לראות כמה עוד נותר לנו. לא העזתי לבזבז את השנייה שזה יגזול, וסירבתי להסגיר שזה בכלל מעניין אותי. היה לי מושג די טוב כמה כבר התקדמנו על פי המחסנים שעברנו, ובכל זאת ניקר בי הרצון להסתובב ולראות את קו הסיום, קיר המבנה הארור. לבסוף נתקלה כף רגלי בקיר של מבנה המגורים מאחוריי. שכם אל שכם עם יששכר. אף לא מילימטר אחד הבדיל בינינו. רק אז הרשיתי לעצמי לשאת את עיניי ולברר כמה הספיקו שני המלחים שצבעו את צדו הימני של הסיפון. הם עוד לא הגיעו למחצית הדרך. יששכר שנא אותי עוד יותר אחרי המרוץ המטופש הזה.

היו גם מלחי הסיפון שהיו מתייצבים לידי בפטרונות כל אימת שנאבקתי עם איזה בורג שלא הצלחתי לפתוח או עם ציר שסירב להסתובב לי. הם היו נחלצים במין רוח התנדבות אבירית, בפטרונות זחוחה, כשכל חזותם והילוכם אומרים "תני לי, תני כבר, הו, אישה עלובה, הבי ואפתח את זה, ואת, לכי לבשל משהו בינתיים". אבל די מהר התברר להם שאם אני לא מצליחה לפתוח משהו, איש לא יצליח.

בעצם, לא כולם היו נגדי. דווקא מלך הסיפון, הבוסן, הוא רב המלחים, היה בעדי להפתעתי. אהרון. הוא האיש האחראי על הסיפון ועל כל הציוד שנמצא עליו, וגם על צוות הסיפון, שמתגבשי הצוערים נמנו עמו. לפעמים היינו יושבים בירכתיים אחרי ארוחת הערב, ואהרון היה מספר לי על עיר הולדתו גרנאדה שבספרד, משם עלה לארץ עם משפחתו, ועל חבל אנדלוסיה, על הצוענים, על הפלמנקו האנדלוסי. הוא סיפר גם על אשתו ועל ילדיו, ועל אהבתו הגדולה אל אימו. יותר מכל דבר אחר היה אהרון יורד-ים בכל תא מתאי גופו. הוא היה המורה האמתי שלי למקצוע הסיפון, ולא יכולתי לאחל לעצמי מורה טוב ממנו.

"לא ככה, אלינור", היה אומר כשתרגלתי קשרים בחבלים. לא קושרים בקמצנות. תשאירי לך יותר חבל בשביל הקשר. מעט חבל – מעט ימאי, כך אומרים בספרדית".

אהבתי לעקוב אחרי פעילותו על הסיפון. הוא היה גמיש וזריז, וכהרף עין היה גומא את כל אורכה של האונייה ומופיע בקצה השני. אחרי יציאה מנמל, כשסירות הגרירה עזבו אותנו והנתב ירד לסירה שלו, כשהנמל התחיל להתרחק מאחור והים התרחב מלפנים, היה חוזר ובודק שהכל קשור, שהכל מאובטח. "שדברים לא יתחילו לעוף לי כאן", היה מלמל לעצמו. גם בנמלים נהג לסייר בסיפון ללא הרף, ולהשמיע את הנאום הקצר שלו:

"אני לא אוהב לכלוך על הסיפון. אני לא סובל חבלים מגולגלים בלי סדר, כל מיני ברגים זרוקים על הסיפון או חבלים מלופפים בשלומפריות על הברווזים. לא חשוב אם זה יציאה או התקשרות. אוניה צריכה להיראות מסודרת ונקייה תמיד. אחרת הבוסן לא שווה."

בכל בוקר אהרון היה מחלק את העבודה בבוקר לצוות. הורדת חלודה, צבע, תיקונים, שימונים, החלפת ציוד מקולקל. היה מחכה שכולם ישקעו בעבודה, עושה סיבוב או שניים, עולה לדווח לצ'יף, ולשמוע מה דעתו על מה שצריך עוד לעשות. את זה הוא עשה רק מתוך נימוס. בעיני אהרון הקצינים האלה עשויים מפלסטיק. קצינים בקונפקציה. הם לא מבינים כלום בסיפונאות. אחרי המפגש עם הצ'יף הוא היה יורד להפסקת קפה עם החברה' שלו, לשמוע קצת ניבולי פה  וסיפורי כיבוש גבריים מהנמל האחרון. ואז היה חופשי לעשות את הדבר האהוב עליו באמת.

הוא היה מטפס אל ראש תורן, ועובד שם על הכבלים והגלגילות, מוריד חלודה, צובע, מגרז. ובכל הזמן הזה היה שר במלוא גרונו שירים אנדלוסיים אמיתיים. שירי אהבה, שירי נדודים צועניים, שירים על יפי הטבע, ההרים העמקים, על סוסים, על פרים, על נשים, על ימאים. פלמנקו צועני-ערבי קורע לב, א-קפלה, שמילא לא רק את הסיפון כולו, אלא את  הים הגדול על מרחביו העצומים. "אני מדמיין לי שאמא שלי נמצאת מעבר לאופק, ומקשיבה לשירים" אמר לי פעם. בסוף יום העבודה על הסיפון, אהרון היה עומד בחרטום, ונותן לרוח המלוחה ללטף אותו, לצנן לו את הפנים. הוא יכול היה לעמוד כך בדממה רבע שעה אולי יותר.

הוא לא עשה לי שום הנחות על הסיפון, וגם לא רציתי הנחות. הצ'יף היה המפקד שלו, והצ'יף לא נורא רצה שאצליח. אני בטוחה שהוא הקדיש את מספר השניות כדי להבהיר לאהרון ש"הבחורה עובדת כמו כולם, ברור? שלא יהיו פה קונצים. אם היא רוצה להיות קצינה, שתוכיח שהיא מסוגלת, ברור?"

גם הקפטן לא הראה שום סימן שהוא נגדי. הוא תמיד נראה רציני, אחראי, מאוזן ושקט. לאורך כל ההפלגה חשבתי בליבי שהוא דווקא בעדי, למרות שלא הייתה שום עדות לכך. הוא שמר על מרחק מכולם. מעולם לא ראיתי אותו מתרועע עם איש. לא ראיתי חיוך על שפתיו אף פעם אחת במשך כל שלושת החודשים האלה. לא ראיתי אותו בשיח היומי עם הקצינים בחדר האוכל שלהם, לא שמעתי אותו מנבל את פיו או מרים את קולו ולו פעם אחת, לא ראיתי אותו משתתף בהפסקות הקפה, לא ראיתי אותו שתוי או במצב רוח שטותי. כלום. כשעשו לנו זובור בטקס החצייה של קו המשווה, הוא לא היה שם. כולם באו ל'חינגת' קו המשווה, אפילו הצ'יף, שצבע אותנו ולקח חלק בהתפרעות, ואפילו חטף ביצה על הראש בטעות. אבל הקפטן הדיר את רגליו משם.

לא ידעתי עליו כלום. הוא היה בכל מקום ובשום מקום כל הזמן, כמו רוח רפאים. הכל דפק כמו שעון, כאילו בשליטה מרחוק. הוא היה בערך בן 30, גבוה מאד ורחב כתפיים, וכל כך ג'ינג'י, שאילו הייתה אי-שם בעולם תחרות בג'ינג'יות, הוא היה המנצח הוודאי. באקלים הטרופי של אפריקה הוא נהג ללבוש מכנסיים קצרים לבנים ונעלי התעמלות עם גרביים לבנות. רגליו הארוכות היו מוצקות וחזקות, ובגלל הנמשים שכיסו אותן והשערות הג'ינג'יות היה להן גוון כתום-צהוב. בליבי כיניתי אותו "קפטן צהוב-רגליים", אבל גם זרועותיו ופניו היו כתומים. תמיד היה מגולח, תמיד לבוש בגדים נקיים מכובסים ומגוהצים, שערו המסולסל היה הדוק ומסורק, ותמיד נראה מצוחצח. היו לו תנועות ארוכות ומדויקות, פסיעות גדולות ורגועות, וכל גופו ויציבתו, כמו גם הבעת פניו, אמרו רוגע ושליטה. והיה לו מבטא פולני כבד. שיערתי שהקפטן עלה ארצה עם קום המדינה בערך, כשהיה בן 8 או 10, בגיל שבו המבטא הפולני הטפילי האלים הזה כבר קונה שליטה מלאה על כל האיברים האחראיים על הפקת צלילים, וכבר אי אפשר להיפטר ממנו בשום אופן. הוא דיבר עברית מושלמת, והגה אותה במבטא פולני מושלם.

המבחן הארור הזה היה ההזדמנות הראשונה שלי, היחידה, להרשים אותו פנים אל פנים, להתוודע אליו קצת, להבין איזה מין איש הוא הקפטן שלי. והחמצתי את ההזדמנות. נכשלתי כל כך.

אחרי ששאל על כל המצבים, חרטום מול חרטום, כלי שיט חוצה מימין, כלי שיט חוצה משמאל, עקיפה, הכללים בראות מוגבלת, אחרי שעניתי ברהיטות ובביטחון, ושרטטתי לו על הדף בדיוק את תשובותיי, ודקלמתי את טווחי הראות של כל האורות, שני אורות ראש התורן, אורות הצד ואור הירכתיים, והכל ברצף, בלי התבלבלויות ובלי עיכובים, וכבר הרגשתי שהנה, אני מדלגת מעל למשוכה האחרונה בהחלט, הוא שאל למה הכוונה בחוק שאומר שעל אור הצד "להפיץ אור בלתי מופסק על פני קשת אופק בת 112.5 מעלות ולהיות קבוע כך, שהאור יופץ בכיוון מישר לפנים עד 22.5 מעלות מאחורי הרוחבית שבצידו המתאים".

קפאתי. הפסקתי לנשום לשנייה אחת.

השאלה במבטא הפולני הרך שלו הדהדה בכל פינה בקודקודי.

הקפטן ניסה למקד לי את השאלה, "מה הכוונה כשנאמר 'אור בלתי מופסק על פני קשת אופק בת 112.5 מעלות', מה זה קשת אופק?"

העיפרון שבידי פרכס קצת על הנייר. ניסיתי לחשוב במהירות הבזק מה זה לכל הרוחות קשת אופק. נתקפתי אימה שחסמה לחלוטין את תוך הגולגולת שלי, ולא אפשרה לי לחשוב. למעשה, גם לא היה טעם לנסות.

לא ידעתי מה זה קשת אופק.

ישבתי משותקת.

ואז היה הרגע הארוך מנשוא שבו הוא נשא את עיניו מכף ידי הרפויה שבקושי הצליחה לשמר את אחיזתה בעיפרון, ונעץ לי בתוך העיניים את מבטו הצלול, הירוק, וזווית ראשו התלכסנה מעט, ושפתיו התחילו להיפשק, והוא שאף מעט אוויר ועמד להשמיע לי את גזר דיני. זה נראה כמו נצח, אבל בסוף יצאו המלים מפיו.

"את לא ממש מבינה את העיקרון של האורות האלה, נכון, אלינור?"

דם, המון דם שעט אל ראשי. פניי התלקחו. לבי התפרע בבית החזה שלי כאילו גורילה משוגעת הולמת לי בתוכו בלי שליטה.

"לא, קפטן". בקושי רב לחשתי את המלים. קולי לא היה בהישג יד.

חיפשתי בעיניו לעג, הבעת ניצחון, שמחה לאידי, אבל לא מצאתי כלום שם. ראיתי רק שתי גולות שקופות ויוקדות בירוק תקועות בי בריכוז, ולראשונה מאז ראיתי את ראשו מציץ מגשר הפיקוד כשטיפסתי על מדרגות כבש האוניה, נדמה היה לי שפינות שפתיו התעגלו למין רמז חיוור של חיוך.

"הנה, תראי", אמר, ולקח את העיפרון השמוט לי בין האצבעות.

הוא שרטט את אור הצד, ותוך כדי כך הפליג בהסבר מפורט על המחיצות שנועדו להסתיר את האור מזווית מסוימת ואילך, וכך גורמות לו להיראות לאוניות המשייטות בסביבה רק בגזרת הזוויות המותרת.

בקושי הצלחתי לעקוב אחרי דבריו. קולו התערבב לי עם מבול של תהיות ושאלות אחרות לגמרי. למה הוא מסביר לי את זה עכשיו, מה זה פה, שיעור פרטי באורות? מה זה אומר? שנכשלתי, כמובן. מה הוא מעביר לי עכשיו חומר, אם נכשלתי כבר.

דקות ארוכות ארך ההסבר, שבסופו הייתי אמורה להבין איך ולמה האורות בנויים כך שבכל נקודה ממנה אנייה אחרת תראה אותנו, היא תדע לאן פנינו מועדות יחסית אליה.

במהלך ההרצאה סקר מבטי את הררי העצים, בולי עץ רצוחים, גדולים ועירומים, שהיו קשורים ומחוזקים על הסיפון, והסתירו את החרטום ואת קו האופק. בינתיים הלך והצטייר שרטוט מושלם של אור צד על גיליון הנייר, על גבי הקשקושים שלי מהתשובות לשאלות הקודמות.

"הבנת?" סופסוף הגיעה לאוזניי השאלה.

"כן", לחשתי. "בטח."

"את רוצה לנסות להסביר לי במלים שלך?"

כחכחתי בגרוני. לא הצלחתי להשמיע קול.

"קשת האופק זה סך כל הגזרה שהאור גלוי בה". הופתעתי לשמוע את עצמי לוחשת.

הוא המשיך להתבונן בי, מצפה להמשך.

"למשל, באור הצד", קולי נשמע שוב במלואו תוך שהצבעתי על השרטוט המופלא שהוא ברא, "הקשת מתחילה כאן, בקו החרטום, נמשכת עד הרוחבית, שזה 90 מעלות, ואז חורגת בעוד 22.5 מעלות מעבר לרוחבית לכיוון הירכתיים. ביחד קשת האופק של אור הצד היא 90 ועוד 22.5, וזה 112.5 מעלות".

הוא הניח את העיפרון באטיות על גיליון הנייר, נטל את עטו וכתב משהו במחברתו.

לאחר מכן החזיר את עיניו השקטות אל תוך עיניי.

"הציון שלך הוא 98, אלינור. תודה רבה, את רשאית ללכת".

***

נכנסנו אל נמל חיפה ביום חורף מואר וחמים בסוף ינואר 1969. עמדתי שעונה על מעקה הכנף של גשר הפיקוד של השקמה, וסקרתי במשקפת את הרציף שדהר לעברנו במהירות. בתוך הקהל הקטן שעמד שם והביט באניה המתמרנת את כניסתה לנמל זיהיתי מיד את אבי ואת אמי, שניהם לבושים במיטב בגדי החג שלהם, פניהם זורחים, והם מרוכזים באוניה. הפכתי את פניי, והתבוננתי במתרחש בתוך גשר הפיקוד. ראיתי את הקפטן שלי, צהוב רגליים ואדמוני, עומד במרכז הגשר, ליד החלון, צופה במשקפת אל החרטום ומנהל את התמרון מבלי שיצטרך להשמיע את קולו.

היטבתי את זר הדפנה על ראשי והחלקתי את ידי על טוגת הטקסים המוזהבת שלגופי. הושטתי את זרועי בתנועה מלכותית אל עבר הקהל.

"אזרחי רומי היקרים, הקיסרית אלינור חוזרת אליכם ובשורות בפיה. דעו לכם בני רומי הנכבדים, ששבנו מהקרבות עטורי ניצחונות מזהירים."

◊◊ כתבה חובלת שנייה אביגיל בכלר, 9 אפריל 2007. אביגיל נפטרה בשנת לזכרה של אביגיל

 

תוכן עניינים
SeamanPhoto BLOG

כתבות נוספות

ימאים מספרים שניים

ציפורים באונייה להפליג באונייה, שמהווה מחסה בטיחות לכל יורדי הים…..אבל לא רק ! האונייה מהווה בית גידול, מחסה, הגנה, גן פורח לכל מיני ציפורים, חרקים,

קרא עוד »
הכתבות

כתיבה בזמן אמת במשך שירותי בהפלגות בים באוניות בצי הסוחר הישראלי, מידי פעם כתבתי בזמן אמת  לתאר את מחשבותיי ורגשותיי בנושאים שונים. כשהמשכתי לעבוד בחוף במשרד, התמדתי

קרא עוד »
לוח שנה 2019

בלוח שנה העברי תשע"ט של צים נבחרו תמונות ימיות לאייר את דפי החודשים של לוח השנה. בשנה זו צים יצאה במסע פרסום של חשיפת החברה

קרא עוד »