לזכרו של אלי אוזן

אני שמעון הבן הבכור של אלי , אבא נפטר בגיל 91, אנו מודים לקב"ה שזכינו להיות לצידו עד גיל מופלג זה. ובכל זאת, לא משנה באיזה גיל אדם נפרד מאביו – הכאב נשאר אותו כאב.

  אבא חינכת אותנו לערכים של כבוד האדם, אהבת המשפחה תרומה לחברה ואהבה הארץ. הוא עשה זאת תמיד בצניעות, ללא רעש וללא רצון להתבלט.

הדבר החשוב ביותר שלמדתי ממנו היה החריצות בלתי מתפשר. מאמא שתיבדל לחיים ארוכים, למדתי את השאיפה לשלמות. השילוב בין השניים היה נוסחה מנצחת שעליה נבנה הבית שלנו.

 אבא היה אדם שומר מסורת, איש משפחה מסור ובעל לב רחב. הוא סייע תמיד לבני המשפחה, ונתן בסתר לנזקקים. היה נוהג לומר לי: "כשאתה עוזר למישהו – תגיד תודה לאלוהים שאתה נמצא בצד הנותן."

  כאשר אחי גיגי חזר בתשובה, אבא שמח מאוד והתגאה שזכה לראות זאת.

  אבא הותיר אחריו משפחה גדולה ומפוארת: עשרה נכדים ועשרה נינים. תודה לך, אבא ששמרת את המשפחה מאוחדת, ועל שהנחלת לכולנו את הערכים שעליהם גדלנו.

אם לעיתים כעסת עלינו בתקופת מחלתך – סליחה. גלוריה, גיגי, דורון ואני רצינו תמיד רק לשמור עליך ולדאוג לך.

 אנו מבטיחים לך לשמור על אמא, כפי שכל כך רצית.

  בשם כל בני המשפחה אני מבקש להודות לכל מי שבא לחלוק כבוד אחרון לאבא וללוות אותנו בדרכו האחרונה.

אבא יקר, תודה על הדרך, על הערכים, על האהבה ועל הדוגמה האישית שהשארת לנו.

יהי זכרו ברוך.

סיפור חייו של אלי אוזן

  בנובמבר 2014 התכנסה כל המשפחה לחגוג את יום הולדתה ה־80 של ג'ורג'ט. הילדים, הנכדים והנינים ישבו יחד סביב שולחן אחד במסעדת "מיני גולף" בנתניה. לאחר יותר משישה עשורים של חיים משותפים, החליטה המשפחה להעלות על הכתב את סיפור חייהם של אלי וג'ורג'ט אוזן – מסע חיים שהחל בתוניסיה, עבר דרך צרפת והגיע למדינת ישראל הצעירה.

הסיפור שלפניכם מובא בעיקר בלשונו של אלי עצמו, כפי שסיפר אותו לבני משפחתו. זהו סיפור על ילדות בצל מלחמה, על יתמות בגיל צעיר, על עבודה קשה, אהבת משפחה, עלייה לארץ, הקמת בית ועסק, ועל אמונה בדרך ובערכים.

משפחתי

נולדתי בינואר 1933 בעיר סוס שבתוניסיה. אבי, עמרם אוזן נולד בשנת 1887 ונפטר בשנת 1944 כשהיה בגיל 57. אימי, פורטונה נולדה בשנת 1891 ונפטרה בשנת 1944 בגיל 53.

הייתה לי אחות, אסתר שנולדה בשנת 1918 ונפטרה בשנת 1987, ואח, ישראל שנולד בשנת 1923 ונפטר בשנת 1995. להוריי היו עוד שלושה ילדים שנפטרו ממחלות בילדותם. אני הייתי בן זקונים שלהם.

סבי וסבתי  מצד אבי היו עמרם ואסתר. מצד אימי היו אלי בוטבול ומנינה.

כשנולדתי, אבא עמרם עבד כצורף שכיר. אימי הייתה עקרת בית, אך גם אישה פעילה שעזרה כל מי שנזקק לה. היא הייתה משכילה ביחס לתקופתה,  קראה עיתונים והתעניינה בתחומים רבים, ובהם רקמה ואפיית עוגות.

בגיל ארבע וחצי הכניסה אותי אמי לבית הספר. בהתחלה היה לי קשה, אך לאט-לאט השתלבתי ולמדתי עם שאר הילדים בכיתה.

מלחמת העולם השנייה (1939 – 1945)

כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה הייתי בן שש. הגרמנים נכנסו לצפון אפריקה דרך טריפולי והגיעו גם לטוניסיה. בשנת 1942 החלו הבריטים והאמריקאים להפציץ את העיר סוס. לפני ההפצצות המטוסים היו מסמנים בשמים את האותיות SV, קיצור של המילה הצרפתית Sauver – להינצל או לברוח. יום אחד נפגע ביתנו מפצצת תאורה. בתוך הכאוס כל אחד מבני המשפחה נמלט לכיוון אחר. רק למחרת הצלחנו להתאחד מחדש בבית הכנסת.

לאמי היו מעט חסכונות, והיא החליטה לשלוח אותי לעיר מוקנין, אל דודי שמעון, אחיו של אבי. זמן קצר לאחר מכן הוחזרתי, מחשש שהגרמנים יגלו אותי ויסכנו את המשפחה. בסופו של דבר עברנו כולנו למוקנין, כשלושים קילומטרים מסוס, עם עגלה וגרנו אצל דוד שמעון כפליטים. לקראת סוף המלחמה, בשנת 1944, חלתה אימי באסתמה ונפטרה מהתקף לב. כעבור חצי שנה חלה גם אבי בסרטן ונפטר. נותרתי יתום בגיל אחת עשרה.

אח שלי ישראל היה מאורס ואחותי אסתר הייתה נשואה טרייה. כשהורי נפטרו הלכתי לגור אצל אחותי אסתר למשך חודשיים ולאחר מכן לקחו אותי לדוד שמעון אח של אבא. לדוד שמעון ואשתו פורטונה לא היו בנים, הייתה להם רק בת אסתר. כשהייתי תינוק דוד ביקש מההורים למסור אותי אליו שיגדלו אותי אך אבא לא הסכים. דוד שמעון עשה לי בר מצווה וטיפל בי יפה מאוד. דוד שמעון היה נוהג לומר לי – כשתגדל אשלח אותך לצרפת ללמוד באוניברסיטה.

בסוף מלחמת העולם השנייה בשנת 1945 המשכתי ללמוד רק עוד שנתיים בבית הספר ונכנסתי לעבוד עם דוד שמעון בגיל 15. דוד שמעון היה צורף וסוחר זהב מצליח. למדתי מהר מאוד את סודות עבודת הצורפות של אז. דוד שמעון היה מתגאה בפני חבריו על הישגי בעבודת הצורפות. בהמשך גם למדתי את המסחר בזהב.

ההיכרות עם ג'ורג'ט אשתי

בשנת 1949 כשהייתי בגיל 16 דוד שמעון חלה בסרטן. כולנו טיפלנו בו, הוא נסע לצרפת לריפוי אך ללא הצלחה. לאחר שישה חודשים דוד שמעון נפטר כשהיה בגיל 57. כשדוד שמעון נפטר המשכתי לעבוד בחנות שלו ולגור עם אשתו פורטונה וביתה אסתר שהייתה כבר נשואה למשה נג'ר. אסתר ביתו של דוד שמעון ירשה את החנות ואני המשכתי לעבוד בחנות עם בעלה משה. גרתי אצל פורטונה עם אסתר ובעלה משה עד גיל 21.

כשג'ורג'ט ביקרה אצלנו הייתה משיכה ואמרתי למשה אני מעוניין להתחתן איתה. משה דיבר עם אמא של ג'ורג'ט 'מייחה' על העניין וכך הכל התגלגל מהר מאוד עד לחתונה.

התחתנו בשישי לינואר 1954. נסענו לעיר 'שוק-על-ארבה', העיר שהתגוררה אשתי עם אימה 'מייחה', עם שתי מכוניות מושכרות לבית כנסת קטן עם עוגה וסוכריות "דרז'ה". הזמינו רב מעיר אחרת, אבל בגלל שהיה קר מאוד הוא לא הגיע. לבסוף מכר דוד אוזן חיתן אותנו בברכה שלו. באותו ערב נסענו ברכבת לעיר 'טוניס', התאכסנו במלון "ריץ" והתארחנו לארוחה אצל דוד "אזר", לאחר יומיים חזרנו לעיר 'סוס'. ביום שישי הלכנו לרב ב'סוס' כדי להתחתן, הרב נתן לנו ממחטה להחזיק בשתי קצותיה, בירך ואמר שאנו נשואים. למחרת בשבת עשו לנו שבע ברכות בבית של דודי שמעון ו"פורטונה".

החיים המשפחתיים יחד

השכרנו בית ב"סוס" ברחוב 'דבון' והתחלנו את חיינו המשותפים ביחד. המשכתי לעבוד אצל משה בחנות של דוד שמעון כשותף ביצירת תכשיטים ערביים ובמסחר בזהב. בשנת 1954 בחודש ספטמבר נולד בננו הבכור שנקרא על שמו של דוד שגידל אותי שמעון, (סימו בצרפתית). במרס 1956 נולדה ביתנו גלוריה.

בשנת 1957 טוניסיה קיבלה עצמאות מצרפת. היו מעט קרבות ומהומות בערים מספר חודשים. שחררו מצרפת את הפעיל התוניסאי "בורגיבה" מבית הסוהר, לאחר מספר שנים "בורגיבה" לקח את השילטון מה"בי" שהיה מעין מלך קטן בטוניסיה. בתקופת המהומות מתווך לקוחות ערבים מוכר היה נוהג לבוא לחנות אצלי יום יום. החנות הייתה גדולה, כל יום היה מביא לי שק עם ירקות ומבקש שאשמור לו אותו מתחת לדלפק. כאשר פרצו המהומות לפני עצמאות טוניס, בעיר סוס בזזו הרבה חנויות בשוק הצורפים ורק החנות שלי לא נפגעה. אותו מתווך סיפר לי ששמרו על החנות שלי כי היה נוהג להסתיר נשק וכדורים של המחתרת בשק הירקות שהיה מביא כל יום להסתיר. פעם אחד אותו מתווך פגש אותי ברחוב, הייתי בדרך לקולנוע, הוא דאג לשלומי ואמר לי לחזור מייד הבייתה כי הוא ידע שיהיו מהומות במקום. כשהכל הסתיים ביקשו ממני לייצר אקדח מזהב לפי דוגמה אמיתית ל'בורגיבה'. ייצרתי את האקדח עם עוד צורף מומחה והציעו לי שאני אגיש אותו ל'בוגיבה' אך לא הסכמתי מכיוון שלא רציתי להתפרסם.

באוגוסט 1960 נולד בני גיגי.

נפרדתי מהשותפות עם משה והייתי לעצמאי בחנות של דודי שמעון. קניתי את החנות של דוד שמעון ממשה ב 250 אלף דינר.  'מימיס' אח של אשתי ג'ורג'ט עזר לי בקנייה. רצה הגורל שהחנות והכלים הגדולים בחנות כמו מכבש מטבעות ("בוז'י" Press) חזרו אלי. במקור היו של אבא עמרם ודוד שמעון בשותפות, לאחר מכן אבא מכר את חלקו לדוד שמעון לפני שנולדתי. בחנות עבד איתי פועל ערבי בשם 'הידי', היה לי גם נאמן ערבי 'בורויי' BOURYI שעזר לי והביא לקוחות שגידלו זיתים. הרווחתי טוב וחיינו בשפע.

בשנים אילו כמעט כל שנה נסענו לחופש לצרפת ולעיר ניס ולפריז. על פי רב נסענו באונייה לצרפת. עברנו לגור בוילה גדולה Catacomb מפוארת בשטח של 4252 מטר שהייתה של קצין צבא צרפתי גדול (Colonel) שפרש וחזר לצרפת.

בשנת 1963 נסענו לצרפת לחופש והילדים נשארו בוילה ב'סוס' אצל סבתא 'מיחה'. מצרפת טסנו לישראל לבקר את אחי 'ישראל' שהיה בארץ. בסוף הביקור קניתי בית בעיר נתניה בשדרות בנימין 17. לוויתי כסף ממכר בישראל 'חייטו ישי' 3000 לירות למקדמה לדירה. המכר החזיר לי טובה כי טיפלתי טוב בקרוב משפחו דוד לפני שנפטר בטוניסיה. החזרתי לו את הכסף אחרי חודש, מזהב שמכרתי שהיה לי בצרפת. את שאר הכסף לקניית הדירה שלחתי לארץ ישראל דרך הסוכנות היהודית.

עזיבת טוניסיה והגירה לצרפת

כצורף בטוניסיה הייתי חבר בארגון הצורפים Sendica des bijoutiers, היינו קובעים כללים לגבי כלל הצורפים בעיר סוס ומחלקים מכסות זהב לכל הצורפים לעבודה. בשנת 1964 כאשר הייתי בשיא פריחתי מבין הצורפים בעיר סוס, בא אצלי לחנות מפקח משטרה גדול שרצה לקנות תכשיטים יקרים. קצין המשטרה אמר לי שישלם בתשלומים, אך אני ידעתי מחברים שאותו קצין לא נוהג לשלם. אמרתי לו בביטחון שאני לא מוכן למכור לו בתשלומים. הקצין נעלב מאוד ואז התחיל להציק לי. באחת הפעמים אפילו הזמינו אותי לחקירה קשה בתחנות המשטרה.

אותו קצין משטרה היה אחראי על הארכת תוקף הדרכונים. מאוד פחדתי שלא יאריך לי את תוקף הדרכונים שלנו ולכן תוך שישה חודשים, בסודיות חיסלתי את כל העסקים שלי ב'סוס' ועזבנו בסתר לצרפת. את כל כספי הברחתי לצרפת על ידי סוכנים שקיבלו  עמלות גבוהות. תחילה שלחתי את כל המשפחתי ולאחר שבועיים עזבתי את טוניסיה לצמיתות עם 'דינר' אחד בכיס, כי פחדתי שיתפשו אותי בשדי תעופה כמבריח כסף.

עזבנו את טוניסיה לצרפת בשנת 1964 בחודש אפריל. נשארנו בצרפת חצי שנה אצל אחות של ג'ורג'ט' 'קוקינה' בעיר 'קאן'. לא עבדתי כל התקופה והתקיימנו מהכסף שהוצאנו בקושי רב בסתר מטוניסיה. היו לנו התלבטויות, האם להישאר בצרפת. רציתי להשכיר מלון קטן של 10 חדרים עם בר קטן למטה. העסקה לא יצאה לפועל כי הייתי צריך להתחייב להעסיק אישה צעירה בבר. משה נגז'ר בא לצרפת ושכנע אותי לעלות לארץ ישראל.

החיים בארץ ישראל

עלינו לארץ ב-18 באוקטובר בשנת 1964באונייה "מולדת". גרנו בבית בנתניה במרכזה העיר שקניתי שנתיים קודם ובכך לא ביקשנו דירה מהסוכנות לגור בה. הבאנו מצרפת מוצרים לבית, גם טלוויזיה כאשר עדיין לא היו שידורים בארץ. למדנו עברית באולפן וכשישה חודשים לא עבדתי. לבסוף נכנסתי כשותף במשרד של משאיות להובלת בלוקים לבניינים אצל 'אברברוך' עם כסף שהבאתי. אחרי שישה חודשים עזבתי כי הפסדתי את כל הכסף כי שלשותף היו הרבה חובות. בגלל המצב הקשה ג'ורג'ט שאף פעם לא עבדה בחייה התחילה לעבוד במיון בוטנים ובמיון תפוזים בבתי אריזה. היא עבדה גם בתפירה בבית, שכרה הייתה לנו לעזרה להתגבר בזמנים הקשים.

בהמשך, קניתי משאית ישנה ב-4000 לירות ועוד 4000 לירות בתשלומים. התחלתי לעבוד בהובלת בלוקים לבניינים. למשה נדג'ר היה מפעל בלוקים בנתניה. בשנה הראשונה הרווחתי טוב עם המשאית, אך בשנה השנייה למשאית היו הרבה תקלות ולא היה ניתן לתקן אותה יותר.

בכל המצב הקשה של העלייה לארץ גרנו בנתניה בעיר ולא בדירה היינו צריכים לקבל מהסוכנות בשכונות דיור לעולה של נתניה. היה קשה להתרגל לחיים הקשים בארץ וללמוד היטב עברית. פעם אשתי עלתה לאוטובוס ואמרה לנהג "בעלי הלך לאלוהים" במקום למילואים, כל יושבי האוטובוס התחילו לצחוק. בפעם אחרת אמרה לדודה "בעלי הלך לבית חולים" במקום לומר הלך לקופת חולים… הייתה לנו שכנה בשם מרים אביבי שמאוד עזרה לנו ותמכה בנו לאורך כל התקופה.

בהמשך, קניתי חנות קטנה בשוק 'פולק' בנתניה בדמי מפתח ב-4000 לירות. קניתי והשגתי כלים והתחלתי לעבוד בצורפות בייצור תכשיטים ב"פיניגרם". הבן דוד אלי נדג'ר שהתחיל אף הוא לעבוד בצורפות בבאר שבע, עזר לי קצת. היה מיתון בארץ, עבדתי רק מספר חודשים ופרצה מלחמת ששת הימים.

מלחמת ששת הימים

ביוני 1967 פרצה מלחמת ששת הימים. ארבעה ימים לפני שפרצה המלחמה שלחו לי מברק להתייצב מיד בתל השומר. גויסתי כנהג משאית, לאחר יומיים חיפשו נהג לנתניה. לא התנדבתי אך לבסוף שלחו אותי לנתניה להיות הנהג של קצין העיר של נתניה סרן 'הרמתי'. כל המלחמה הייתי צמוד אליו, יומיים לאחר שהסתיימה המלחמה נסענו לבקר בכותל המערבי בירושלים. לבסוף נשארתי מגויס 42 יום בנתניה. בשירות קיבלתי משכורת מהצבא וזה מאוד עזר לי כי רק התחלתי בחנות כעצמאי.

הצבא נהג לקרוא לי למילואים כל שנה כארבעים יום. במילואים הייתי משרת כנהג זחלם. השתתפתי גם בשמירות ובמארבים בגבול ירדן, הייתי גם נוכח בהיתקלויות בהר שנן בגזרה הלבנונית.

אחרי שנה התחלתי בנוסף לעבודה הצורפות לעסוק גם במסחר במתנות מנחושת ולאט בהדרגה גם בתכשיטי זהב. משה בעלה של אסתר הבת של דוד שמעון, בהמשך פתח גם חנות זהב באגד בשם "פינת הזהב". כך, לבסוף שנינו חזרנו להיות צורפים בישראל כמו שהיינו בטוניסיה.

בשנת 1970 מכרתי את החנות בתוך שוק 'פולג' וקניתי חנות הגדולה מחוץ לשוק ברחוב ויצמן 14 בדמי מפתח. בהתחלה מכרנו גם מתנות ודברי קודש ושעוני קיר ועוד.

באוקטובר בשנת 1971 נולד בני דורון והוא היה לנו לבן זקונים.

מלחמת יום כיפור

באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום כיפור, בני שמעון (סימו) היה בשירות סדיר בצבא בחיל הים בגזרה 'שראם-אל-שיך'. אחרי חודש מפרוץ המלחמה קראו לי למילואים, הייתי נהג במשך עשרים יום. פעם ראשונה שבני שמעון יצא לחופשה מהמלחמה נפגשנו שנינו במעלית הבניין במדי צבא כשבאתי לחופשת מילואים הבייתה.

בשנת 1986 בגיל 53 וחצי השתחררתי ממילואים מוקדם מצה"ל, במקום בגיל 55, על ידי ועדה רפואית בגלל לחץ דם גבוה. היה לי טקס סיום שירות מילואים מכובד בבסיס חפץ חיים שבו קיבלתי תעודת שירות.

בסוף שנת 1973 מכרנו את הבית בשדרות בנימין 17 וקנינו בית חדש גדול בשדרות בנימין 25, שאנו גרים וחיים בו באושר עד היום הזה.

החנות "תכשיטי השלום"

בשנת 1990 קניתי בבעלות שלמה חנות ברחוב ויצמן ליד שוק 'פולג' בבעלות שלמה שקימת עד היום הזה. קראנו לחנות "תכשיטי השלום" שלום, כי זו שאיפת כולנו, גם הייתי נוהג לומר שכשיש קצת מתח בין בני הזוג, הבעל יקנה תכשיט לאשתו אצלינו וזה יביא שלום בית. בהמשך ג'ורג'ט הצטרפה לעבודה איתי בחנות. עבדנו טוב מאוד בחנות והייתי בין ארבע הצורפים הגדולים בנתניה. בכל קיץ היינו עובדים טוב עם לקוחות התיירים הצרפתים כי הייתי היחיד דובר צרפתית וזה הביא לנו פרנסה טובה. כמעט כל שנה היינו נוהגים לטוס לחוץ לארץ לחופשות ופעם היינו בטיול מאורגן יפה בכל ארצות הברית עם עמותה של 'ג'ילבר אבבו'. עשינו שני טיולי שורשים בטוניסיה וביקרתי שם, לאחר הרבה שנים, חברים ערבים ואת החנות שלי בשוק הצורפים בעיר 'סוס'.

הנכדים והנינים

החתונות של ילדי: גלוריה / מנחם 1975, סימו / לינדה 1979, גיגי / ורדית 1981, דורון / מיכל 1996.

נכדים: תומר 1981, שירלי 1981, אלינור 1982, מתן 1985, רויטל 1986, שירה 1987, אליאב 1990, דור 1997, רוי 2005, רומי 2007.

נינים: הדר 2012, ליאן 2013, אופק 2015, סול 2017, פנלופ 2017, ארבל 2018, אדם 2020, מאור 2020, אוליביה 2020, תבור 2022, אליה 2024, פלג 2025, מירון 2025, קשת 2025, ינאי 2025.

"המורשת של אלי"

ובו יסופר כיצד אותו ילד שאיבד את הוריו בגיל 11 הותיר אחריו ארבעה ילדים, עשרה נכדים, עשרה נינים, משפחה מאוחדת ומפוארת, עסק מצליח ומורשת של חריצות, צניעות, אמונה ונתינה.