לזכרו של מנחם קריגל

"אבא שלי בן תשעים וחמש היום. שהחיינו! הוא עבר כל כך הרבה. כשהיה ילד, אביו, שהיה ציוני, קנה אדמה בארץ ישראל ותכנן לעבור עם משפחתו, אבל זה לא קרה. אביו נפטר משחפת. ואז פרצה המלחמה. אבי ואמו הסתתרו בסככת עצים קטנה במשך יותר משנה, בשקט, בניסיון להישאר בחיים. באמצע המלחמה הזאת, בכל הכאוס, הוא איבד אותה. למען הישרדותו, היא העלתה אותו על עגלה, אבל לא הצליחה לשרוד בעצמה. הוא מעולם לא ראה אותה שוב. רגע המפנה הזה היה משהו שהוא מעולם לא התגבר עליו.

ובכל זאת, הוא המשיך להתקדם. בסופו של דבר הוא הגיע לישראל באחת מאוניות העלייה ב', ולאחר שעזב את מחנה המעצר הבריטי בעתלית, התחיל את חייו מאפס. הוא פגש את אמי, טובה, בסוף שנות ה-50 והם התחתנו ב-1960. הם בנו חיים משותפים. אבי גידל אותי עם מודעות חזקה לסכנות האנטישמיות, בהתבסס על חוויותיו מעברו. זה היה סיפורו, וצל, אך מעולם לא נטל. במהלך השנים, למדתי להבין שזה לעולם לא עוזב אותו.

הוא עבד קשה למען המשפחה בכל יום. הוא גידל אותנו ביושרה; למד מהעבר, דאגה לעתיד וספק הזדמנויות לילדיך. כיום, יש לו 9 נכדים ו-4 נינים החיים ברחבי ישראל. אפילו מרחוק בקליפורניה, אני נושא אותו איתי. הבסיס לאמונותיי, דברים רבים שאני מנסה להעביר הלאה, מגיעים ממנו.

אבי לא רק שרד את השואה. הוא בנה מחדש את כל מה שהנאצים ניסו לקחת ממנו. הוא גידל משפחה, בנה בית, נשאר מושרש בארץ ישראל, ומעולם לא נתן לעבר להגדיר אותו, אבל הוא גם מעולם לא נתן לו להישכח. בגיל תשעים וחמש, הוא עדיין חזק, עדיין חושב בבהירות, עדיין הוא עצמו.

הוא התשובה לאנשים שניסו למחוק אותנו. הוא איך זה נראה כשאנחנו קמים מן האפר וממשיכים לחיות. הסיפור שלו הוא הסיפור שלנו, ואנחנו נמשיך לשאת אותו הלאה. אני אסירת תודה לו על שהחדיר בי את עוצמת החיים. הוא מרבה לומר: "אני מעדיף לחיות מעל פני האדמה כדי לראות שהילדים שלי מצליחים". סקרנותו אינסופית, למרות שהוא מתווכח איתך כאילו הוא יודע הכל! הוא לימד אותי לאהוב אנשים כפי שהם, כזכות אדם בסיסית. וגם, לסלוח לאנשים… לא לשמור טינה. במקום זאת, לבנות גשרים של הזדמנויות. אמון, אני, סיני ודריה מאחלים לו יום הולדת שמח מאוד מאוד! בריאות טובה, נחס ממשפחתו ורגעים של שמחה שהוא יחווה."