לזכרו של שלמון אבנר

אבנר שלמון, רב-חובל

(1986 – 1917) – מס. פנקס ימאי…   מס. הסמכה…

רב חובל אבנר שלמון הלך לעולמו כשהוא בן 69.

בשנת 1988, שנתיים לאחר פטירתו, בטקס הסרת הלוט של המרכז ללימודי שייט ע"ש רב-חובל אבנר שלמון בבית ספר הימי בעכו, השתתפו בני משפחתו, חבריו למקצוע ולדרך וכל בית אל-ים. דברים לזכרו של המנוח נשאו מר יעקב רקנאטי, מנכ"ל אל-ים, ידידו הקרוב רב-חובל גד הילב ומנהל בית הספר לקציני ים בעכו.

מר יעקב רקנאטי, מנכ"ל אל-ים נושא דברים לזכרו של ר/ח שלמון ז"ל, בעכו, בעת פתיחת המרכז ללימודי שייט ע"ש רב-חובל אבנר שלמון

שלמון ורנר, כפי שכונה על ידי ידידיו – היה מחלוצי הימאות העברית ומבכירי העובדים בחברת אל-ים. אבנר שלמון נולד בגרמניה, בשם ורנר סלומון. עוד בהיותו בן שש עשרה וחצי, לאחר שסיים עשר שנות לימוד בלבד, החליט הנער הצעיר לצאת את בית הוריו ולהיות יורד ים. בשנת 1932, ורנר הצעיר הצטרף כנער סיפון לצוותה של אוניית מפרש גרמנית קטנה, ששייטה במימי הים הבלטי והים הצפוני. שם הוא טעם, לראשונה, את טעם הרומנטיקה של הים, גילה את צפונותיו, למד להוקיר ולדעת לעמוד בפני זעמו.

הימים, בעוד מספר חדשים יתפוס היטלר את השלטון בגרמניה, והרוחות הרעות כבר מבשרות רק רע. אומץ לב רב מאד ורוח הרפתקנית יוצאת דופן נדרשו, באותו זמן, מנער יהודי בודד בקרב צוות עוין של זרים. ואכן, עם עלות היטלר לשלטון נודע לורנר, כי אנשי הגסטאפו עומדים לעלות לאונייתו, כדי לערוך בה חיפושים אחרי יהודים. הוא נמלט ממנה בשחייה. זמן מה לאחר מכן, בשנת 1934, הוא עלה ארצה, הצטרף לקבוץ הזורע ועבד שם בבריכות הדגים. אולם כיורד ים בדמו, עיסוקו כדיין בבריכות לא קסם לו במיוחד, ב- 1935 הוא חזר לים ועלה בנמל חיפה על סיפון האונייה "עמליה", המניפה דגל גרמני. כעבור זמן הוחלף שמה ל"עמל" ועל התורן הונף דגל פלשתינה. ורנר היה אחד היהודים הבודדים שלא נרתע לעבוד באונייה גם כמסיק דודים בפחם. זו הייתה עבודה מפרכת ביותר בחום הקיץ הלוהט של הים התיכון, כאשר האונייה בנויה, למעשה, להפלגה במימי צפון-אירופה הקרירים.
בין השנים 1939-1935 הפליג ורנר כמלח רגיל, ואחר כך כמלח כשיר, בכלי שיט שונים של הספנות העברית דאז; מרביתם בשרות חברת הספנות "עתיד". בראשית 1939 הוא נטל פסקי זמן מן הים ונסע להשתלם בלונדון במקצועות ימיים. משם הוא נדד לקניה, שבה שימש מנהל עבודה בחווה חקלאית גדולה. כשפרצה מלחמת ה עולם השנייה התגלגל ורנר לגדוד חיל רגלים של הצבא הבריטי, ארבע וחצי שנים עד לסיום המלחמה.

ב- 1946 הצטרף ורנר למוסד לעליה ב', שארגן את עלייתם של פליטי השואה מאירופה ומצפון אפריקה אל פלשתינה – ארץ ישראל, הוא קיבל דרגת קצין שני ב- "צי הצללים" של ספינות המעפילים, תחילה הוצב כסקנדינביה ולאחר מכן על סיפון האונייה "פאן יורק". זכור בוקר בחודש דצמבר 1947 בעת המסע מנמל בורגס שבבולגריה לפמגוסטה שבקפריסין, ורנר ניצב על הגשר וצפה מאמצעות המשקפת הימית אל תוך קהל אלפי המעפילים, המתנשפים בסיפון הקדמי הפתוח. הוא התמקד בדמותה של מעפילה צעירה אחת והכריז קבל עם ועדה: "זו תהיה אשתי". ואכן, כעבור חודשיים, בפברואר 1948, ורנר נשא לאישה את דורה הבולגריה – אותה נוסעת מן ה"פאן-יורק". החופה, נערכה במחנה מעצר בקפריסין, לשם הובלו נוסעי ה"פאן יורק", לאחר שנלכדו על ידי הבריטים.

עם תום מלחמת השחרור הצטרף ורנר לצי הסוחר הישראלי. בין 1948 ל- 1961 למעט הפסקה בת שנתיים, הוא הפליג במסגרת חברת צים על 19 אוניות שונות, כולל פיקוד על המכלית "פטריה" ועל אוניות הנוסעים "ירושלים" ו"תיאודור הרצל". בעת מלחמת סיני (1956), נקרא ורנר סלומון לפקד על האונייה "מלכת שבא", שהפליגה בין שרם א-שייך ואילת. היו מי שהתלוצצו: "הנה סלומון שוב על מלכת שבא". בשנת 1964, ורנר סלומון, שבינתיים שינה את שמו לאבנר שלמון, על פי המלצת הנשיא דאז, יצחק בן-צבי, שהפליג על האונייה "תיאודור הרצל" בפיקודו, עזב את צים והצטרף לחברת "מריטיים אוברסיז" בניו-יורק. הוא התמנה לתפקיד של מפקח ימי ולאחר מכן סמנכ"ל לתפעול ימי, תפקיד בו שימש עד יציאתו לגמלאות ב- 1982.  בערוב ימיו לקה במחלה קשה.  ב- 1985 הוא העתיק את מגוריו מארה"ב חזרה לחיפה. כמה חודשים לאחר מכן, באפריל 1986 – הלך אבנר שלמון לעולמו, שלשה חדשים בלבד לפני יום הולדתו ה-70.

רב-חובל גד הילב ידידו הקרוב
ורנר היה ימאי ברמ'ח אבריו הוא עלה בשלבי הפיקוד והיה לרב-חובל, לאחר שעבר את כל הדרגים, החל מנער סיפון. הן כקצין והן כרב-חובל הקדיש הרבה מזמנו לחנך ולגדל דור חדש של ימאים. לגביו היו הימאים "הדבר החשוב ביותר והוא נהג לכנותם בכל הזדמנות "מקור האוצר האנושי שלי" ודאג תמיד לרווחתם. פיקודיו התייחסו אליו תמיד כאל מנהיג ושומר, שמעולם לא הכזיב אותם.
הוא היה "מכור" לבטיחות. בטיחות בכל התחומים – בהפעלה, בעבודה, בשייט, בטעינה, ובתחזוקה. ורנר היה אישיות חזקה, חסיד המשמעת, תקיף והוגן. ברוך בכישרונות רבים, כולל כישרונות "רפואיים", שהצילו ימאים שנפגעו, היה לו הומור יבש, הבנה באומנות והיה טבח טוב כשרצה. לעת מצוא, את תכונות המנהיגות שלו וכישרונותיו האחרים נטל עימו, כשירד מהים ועבר לעבוד בחוף. כמנהל חופי, דרש המון הן מעצמו והן מפיקודיו ושאף תמיד לביצוע מושלם. השקיע הרבה וקיבל הרבה בתמורה. במסגרת תפקידו הוא דחף ללא הרף וקידם הכנסת טכנולוגיות וציוד מתקדמים ומתוחכמים  לאוניות. הוא שלט שליטה בכל החידושים והאביזרים של האונייה המודרנית, ועמד על כך שעוזריו ופיקודיו ילכו בעקבותיו, הנהלים שקבע ימשיכו לשמש אותנו עוד זמן רב.

ורנר היה איש המעש. הייתה לו היכולת להמציא פתרון מהיר, כמעט לכל בעיה שהתעוררה. בזמני חירום, והיו כאלה – היה תמיד במיטבו, אף פעם לא מתנער מאחריות, תמיד מקדם בברכה אתגרים – בתעוזה, באלתור ובתחכום. בנצלו את ניסיונו הרב ואת חושיו המפותחים תכנן וביצע כמה וכמה מבצעים של הצלת אוניות שעלו על שרטון. אבנר שלמון הצטיין בדבקות עיקשת במטרותיו, ביצועיו במקרה המכלית "אקוואריוס" הביאו לו הערכה רבה בקהילת הספנות הבינלאומית ימית בממדים גדולים. הוא היה נכס למעסיקיו באשר הם – אם כימאי ואם כאיש הסגל החופי. הוא ניחן בחוש אנליטי חד להערכת מצב עכשווי וביכולת ניתוח עניינים לטווח ארוך. בכל אשר עסק החלטותיו היו נחרצות וביצוען היה נמרץ, הוא לא היסס אף לרגע לשנות כיוון וכאשר החליט את אשר החליט, לא היה לפשרות.

עם פטירתו של אבנר שלמון איבדנו כולנו דמות מופת מודל להערצה, ששימשה לרבים ללימוד ולחיקוי. המרכז ללימודי השייט על שם ר/ח אבנר שלמון, הוא מפעל מתאים להנצחתו. אנו מקווים שדמותו ותכונותיו של אבנר שלמון יהיו לאתגר וידבקו גם בדור הימאים שיצמח בבית ספר. דומה, כי לא נמצאה דרך נאותה והולמת יותר להנציח באמצעותה או את אישיותו של אדם מיוחד ורב-מעלים כזה, אבנר שלמון ז"ל.

הובא מתוך יומן אל-ים 91, מספטמבר 1988