לזכרו של אביטל קרביצקי

התבשרנו על מותו הפתאומי של מכונאי ראשי בכיר, אביטל קרביצקי, אותו הכרתי לראשונה ב- 1943 כשהתחלנו את צעדינו הראשונים בבית הספר הימי בחיפה, מגמת מכונאות, אותה גמרנו לקראת סתיו לקראת העתיד 1947. כבר אז שמתי לב להתייחסותו הרצינית לכל דבר, קטן כגדול.
אחרי כשנה נפגשנו בנמל חיפה, הוא כמכונאי זוטר על האונייה ״עתיד״ ואני עדיין עם חלומות לעתיד.
בשנת 1952 שוב נפגשנו, הוא כמכונאי שלישי על האונייה ״תמר״ ואני עדיין ה'מוטורמן' שלו. ב- 1957 הוא הכין אותי לקראת בחינות של מכונאי שני (ראשון של היום) כשהכתה מנתה בסך הכל שני אנשים. הוא המורה ואני התלמיד.
אביטל לא היה מרבה לדבר, היה צנוע וענו ומעולם לא שאף להתבלט, אך מה שרצה להעביר ידע לעשות בפשטות וביחס אישי.
כעשרים שנה לא התראינו עד שנודע לי שהגיע לדרגת מכונאי-ראשי-בכיר ועבר לעבוד בחברת "צים" במדור "מחקר טכנולוגי".
שם ראיתיו למעשה פעם נוספת ולצערי הגדול, גם הפעם האחרונה. אדם רציני, חביב, בעל נפש אפילו פיוטית, מושג שלצערנו נעלם מאתנו במציאות.
תרם רבות לחברה ולימאות בתחומו עם ערכים של היום.
כתב קצין מכונות ראשי גלר ברוך, בשם ארגון הגמלאים של איגוד קציני הים, מתוך מגזין צים 58