פציעה קשה של איש צוות
בכאב החלטתי לשתף את הקוראים ובמיוחד את אנשי הים הפעילים מבנינו, בתיאור הפציעה שלי באונייה. תיאור כל מיקרה יכול להיות מתואר באופן אמיתי ככל שיהיה, אך לעולם לא יהיה יותר אותנטי ומרגש כאשר יתואר מנקודת מבטו של מי שעבר את המקרה בעצמו. הכתיבה קשה לי מאוד, שיחזור כאב קשה, אני מרגיש חובה או אולי צורך לעשות כך. אני מתאר לעצמי שגם קריאת הדברים תהיה קשה אבל אני כבר מגלה לקורא שיש בדברים תקווה, עתיד טוב, אופטימיות וסוף טוב.
הכול מתחיל ביום שיגרתי בחדר המכונות, האווירה נינוחה, יום חמישי, השעה תשע בבוקר והאונייה בדרכה מפנמה לנמל 'לונג ביץ' שבארצות הברית. אני, כקצין מכונות ראשון ביום המשמרת שלי מרוצה מהמצב, הייתי בדרכי לחדר בקרה עם הלוח של דף הטמפרטורות והלחצים שלקחתי, לכתוב את היומן מכונה LOG BOOK. לאחר כתיבת היומן היה בדעתי להצטרף לקציני מכונה המבצעים טיפול 1000 למנוע עזר – שמואל, החלפת מרססים INJECTORS. בדרכי לחדר בקרה, אני מחליט לעשות עוד משהו קטן…
…לא אשכח לעולם את חלקיקי השניות הנצחיות כאשר הייתי באוויר. אמרתי לעצמי – "אלוהים תן לי להיאחז במשהו, להיתקל במשהו, להישרט, להיחתך, רק לא להגיע לרצפת הברזל כך". עוד אלפיות שניות חולפות, חבטה חזקה נשמעת על הרצפה, כל משקל גופי בעל 75 הקילוגרמים נחבט על הרצפה ושם קץ לחלקיקי השניות הנצחיות הללו. המכות שעצרו את 75 הקילוגרמים מתנועה היו חזקות. פרק היד השמאלית והאגן השמאלי של גופי כנראה היו הראשונים שפגעו ברצפת הברזל המוצקה. שרוע על הרצפה החלקה, על צדי השמאלי, אחרי חלקיקי שניה אני מרגיש טשטוש. מנענע את ראשי לצדדים ומנסה להתנועע בתקווה שזו לא מכה חזקה, דבר שמכונאים ראשוניים פעילים נתקלים בהם לעיתים קרובות בזמן עבודתם הפעילה באוניות. לא, אין תקווה, אני לא מצליח להזיז את גופי יותר מסנטימטרים בודדים.
מיד, בצורה אינסטינקטיבית, עיני בתיווך משקפי הדקיקות שעדין במקומם, בוחנות את גופי העטוף באוברול כחול כהה. באופן מידי אני מגלה עיוות קשה בפרק בין היד השמאלית לזרוע. המילים הראשונות שמוצאות מפי באותו רגע הן – "אוי, למה זה קורה לי?" ושוב בחצי בכי, בעיניים עצומות ובלב כמוץ, "אוי למה זה קרה לי – מה עשיתי? מה עשיתי?" לא יאומן ברגע זה, כאשר אני מבין שמדובר בתאונה עבודה קשה, מיד משתלט עלי מעין חוש דמיוני שקיים רק במקרים אלו האומר – נפצעת קשה, אתה שרוע על הרצפה לבד ללא יכולת לקום, השעה תשע בבוקר, אף אחד לא עובר כאן באופן קבוע, ויתכן שבהפסקת עשר COFFEE TIME לא ירגישו בהיעדרותך.
החוש הזה מרכז את כל שארית הכוחות שנותרו למשימת הגילוי והפינוי שלי. אני זוכר שראשי התחיל לנתח את המצב. לבסוף אני מחליט לגרור את גופי בזחילה מספר מטרים לכיוון המעבר. בעזרת מרפק ידי הימינית ורגלי הימנית בקולות אנחה על כל סנטימטר תזוזה, מתקדם לעבר המעבר. רעש המכונה לא פוסק, אך אני לא שומע מאומה, אפילו ללא אזניות שנשמטו מראשי בנפילה. מהרצפה דרך המעקה, אני מבחין בקומה מתחתי בגבו של המוטור-מן POPA, מנקה את השמן מראש המנוע הראשי.
הפינוי מחדר המכונות
”אהו, אהו", ברגע שהוא מראה סימנים ששמע את קריאותיי אני ממשיך UP- UP. המכונאי הזר 'פופא' מבחין בי ורץ מיד לעברי – I FELT, HELP ME. המכונאי פופא שהכיר אותי תמיד בדורש, ומתערב בכל עבודה, רואה אותי שרוע על הרצפה ומבקש עזרה ממנו. הוא מבין מיד את חומרת המצב, בזהירות מעמיד אותי על רגלי הימנית, תומך בי בצדי הימני ומוביל אותי לאט ובזהירות לחדר הבקרה. אני מבקש ממנו להוביל אותי במעלית הישר למרפאה, ב-"DECK- B". כאשר מגיעים לקומה "B", בפתח המעלית, נזכר אני שאין לי את המפתח MASTER – KEY כדי להיכנס למרפאה. היה בדעתי להמתין במרפאה ומשם לשלוח את POPA להזעיק עזרה. הוא משעין אותי בחלק גופי הקדמי על קצה מעקה המדרגות לכיוון ירידת המדרגות, ורץ להזעיק עזרה. הזמן אינו מתקדם, לבד כולי מכורבל על המעקה, כל תזוזה קטנה של גופי גורמת לכאבים חזקים בכל גופי, מצפה שמישהו יעבור ויהיה איתי. לפתע אני מרגיש בודד, תזוזה קטנה של האונייה, גורמת לי לתחושה מוזרה, ריקנות בכל אזור הבטן, גל חום ענק מציף את ראשי. מיד אני מתחיל להזיע בצורה לא הגיונית וטשטוש עוטפים את ראשי. אני עוצם את עיני ומנענע את ראשי לצדדים בחוזקה כדי להתגבר על הטשטוש שחולף בראשי. – "אני לא רוצה להתעלף, לא רוצה, לא רוצה." ידעתי שאם אתמוטט עכשיו במצבי ואפול על הרצפה המדרגות למטה, יש סיכוי שלא אוכל לקום לעולם. כמו נס, תוך כדי נענוע ראשי בחוזקה שוב ושוב, אני מבחין במוטור- מן 'פופא' במדרגות למטה.
POPA, hurry hurry, I don't feel good. I want water quickly quickly!
אני לא יודע איך הוא עשה זאת, תוך שניות שתתי מים והרגשת הטשטוש חלפה. מיד אני רואה סביבי אנשים מובילים אותי לקבינה, מפשיטים אותי מהאוברול בעדינות ותומכים בי בבית השחי הימני. מנסים להשכיב אותי על הרצפה, אני צועק מכאבים "רגע, רגע, אני לא יכול, רגע". ברגע זה אני מבין שזהו זה, זה לא חלום זו מציאות. נפצעתי קשה מתאונה, ידעתי שהפגיעות היו קשות בנפילה. מרגע זה התחלתי להתנהג כאדם פצוע וכבר לא כמכונאי ראשון.
כאשר הקבינה שלי מלאה באנשים – רב חובל, מכונאי ראשי וקצינים, אני מתחיל לפרוץ בחצי בכי ובידי הימנית מכה על מצחי ותופס בחוזקה את שערותיי. בקול שבור אני צועק -" למה, למה זה קרה לי? למה זה קורה לי?, מה עשיתי? איך זה קרה? אני שרוצה כל דבר שיהיה טוב ובסדר, אני מרגיש רגשי אשם, זה לא מגיע לי, לא – לא". מנסים להרגיע אותי – "שמעון תירגע יהיה בסדר". אני זוכר שאני מצליח לענות בגמגום – "זה בסדר שאני מתנהג ככה, זה נורמלי כשאני רואה ואתכם, לפני כן לא יכולתי לעשות זאת". סערת רוחי חזקה, אני לא מחזיק מעמד, המחשבה שלא יוכלו להשכיב אותי ושכל עולמי חרב ברגע זה, מחזירה אותי לאותה תחושה כשהייתי נשען על מעקה המדרגות לפני רגע. ושוב אותה תחושה, גל חום בראשי, הזעה חזקה, צימאון חזק וטשטוש חזק, הפעם נענוע הראש לצדדים בחוזקה לא עוזרים ואני מתעלף. באותו רגע, המכונאי הראשי התומך בי מצליח להשכיב אותי על הרצפה ללא התנגדותי. כאשר אני שכוב, אני פוקח עיניים, הקלה ותחושת הטשטוש חולפת. קר לי, מכסים אותי במספר שמיכות ומרפדים סביבי כריות ומשענות. תוך שעה אני שותה שני ליטר מים מינרליים. כולם עומדים סביבי, דואגים לי ומנסים לעזור ככל יכולתם. אני מרגיש שאני רוצה להיות לבד לנוח.
הפינוי מהאונייה
רב החובל וצוותו עושים את כל הנחוץ במקרים אלו. אני מצליח להזיז ולחוש את אצבעות יד שמאל ואת אצבעות רגלי, אך כל תזוזה, הקלה ביותר של חלק מגופי, גורמת לי כאבים עזים. נותנים לי לשתות כדור, כדור להקלת כאבים ולהורדת חום. בכל פעם שאני מוצא את עצמי לבד בקבינה, כאשר אני עוצם את עיני שוב ושוב חולפת במוחי התמונה של הנפילה פעם בהילוך איטי של אלפיות השנייה ופעם בהילוך מהיר של חלקיקי שניה. בכל פעם צמרמורות מזעזעות את גופי, אני פוקח את עיני במלואן מנסה ומתאמץ לחשוב על משהו אחר.
פעם ראשונה בחיי – אני מצליח להבין אולי את התהליך בו אדם נכנס להלם קשה ויוצא מדעתו בגלל מאורע קשה שעבר בחייו. המאורע משתלט במוחו בהגזמה, ורגשי אשם בלתי נסלחים מתגברים, בהמשך כבר שום דבר לא מתפקד באופן רציונלי. עכשיו מובן לי מדוע לאחר מאורע קשה, תמיד צריך לחזור לפעילות רגילה מהר או להיות לפחות מועסק חלקית ולא להישאר בודד עם עצמך ועם המאורע הקשה שעברת. כל אחד ששמע באונייה על התאונה, כולל המשפחות מגיע לבקר אותי ולעודד אותי. אני סגור בעצמי, מקשיב לכולם ועונה בנימוס שיהיה בסדר. בדיעבד, אפשר לומר שהביקורים והשיחות הארוכות הללו, אף על פי שהיו קשות עבורי, הם אשר עזרו לי שמאורע התאונה הקשה לא ישתלט במוחי.
האונייה מתוכננת להגיע לנמל LONG – BEACH ביום שבת בבוקר. רב החובל לאחר התייעצות עם רופא החברה ד'ר גרש הגיע אלי. הוא מנסה לקבע את ידי, בגלל הכאבים אני בקושי נותן לו לעשות זאת. רב חובל מאוד ידידותי וחם כלפי, אני יודע ומבין מה עובר עליו, ההתלבטות האם זוהי פציעה קשה המצדיקה שינוי נתיב אונייה וכניסה לנמל קרוב, או שאפשר להמתין עד יום שבת? במצבים כאלו רב חובל צריך לשקול שיקול קר ולהגיע להחלטה. אף על פי שהחלטת רב החובל נוגעת אלי באופן ישיר, איני מתערב כלל, המחשבה כיצד יפנו אותי מכאן לסירה פשוט זעזעה אותי, ידעתי שלא אוכל לעמוד בזה.
הלילה מגיע, ידעתי שככל שיעבור הזמן וגופי יהיה במנוחה, הכאבים יגברו, עוד כדור להורדת הכאבים וחום , ועוד אחד. את אותו לילה לא אשכח לעולם, עצמתי עיניים אך לא ישנתי אפילו שניה. תפעולן משמרת בגשר כל שעה ביקר אצלי ודאג לכל צרכי. הכדורים להורדת כאבים וחום גרמו לי להזיע מאוד ולשתות הרבה מים, אך עליה וקוץ בה הייתי צריך לתת הרבה שתן. כל האזור התחתון של גופי היה משותק כל פעם שרציתי לתת שתן לתוך בקבוק המיועד לכך, הרצון היה הופך לסיוט. היה לי קשה מאוד לשחרר את השתן, הייתי מתחיל להזיע ולהתאמץ עד לשחרור הטיפה הראשונה. אותו לילה נתתי שש פעמים שתן, כל פעם הימאי משמרת בגשר היה בא לבקר, היה מרוקן את הבקבוק לאסלה. באיזשהו שלב בלילה אני מרגיש דקירות באצבעות ידי השמאלית כאילו שהן נרדמות. אני דואג מאוד – מתחיל להניע את ידי השמאלית, בעזרת ידי הימנית הפעילה מאוד באותו לילה, למעלה ולמטה מידי פעם. באזור האגן אני מנסה להיות בתנוחה כך שיהיו כמה שפחות כאבים, אך עכשיו בגלל הרצפה הקשה יש יותר כאבים מהלחץ באזור הבריא.
הבוקר הגיע, ידעתי שאצטרך לעבור עוד לילה כזה לפני שאתפנה לבית החולים. בן סימון, קצין המכונה השני, אשר הקבינה שלו הייתה בצמוד לקבינה שלי, דואג לי כמו אימא טובה שבנה נפגע. רב החובל מקבע לי את היד בצורה יותר מהודקת וטובה. רב החובל דואג – "מאז הפציעה לא אכלת כלום, אתה צריך לאכול כדי להתחזק". אני זוכר שפעם עניתי לו –"קפטן זה נורמלי שאני לא אוכל כלום, עברתי שוק חזק, אין לי תאבון ואין לי מצב רוח, זה נורמלי בהחלט". רב החובל היה נוהג לעודד אותי ולומר – "אין לך מושג כמה הגוף של אדם חזק וגם היד שלך, אתה תעבור את זה". "האימא הטובה שלי" מצליחה בעזרת כביים להעביר אותי בשכיבה על הספה הרכה לעומת הרצפה הקשה. שוב הביקורים של אנשי הצוות והמשפחות הבאים להיות יחד איתי. אני מקשיב בנימוס ובסבלנות. אני מופתע לשמוע שכמעט לכל אחד מאנשי הצוות הישראלי קרתה תאונה רצינית במשך הקרירה הימית שלהם.
כל פעם שהיו אומרים לי –זה כלום, אתה תראה, עוד תמשיך איתנו את ההפלגה. הייתי עונה -"הלוואי שזה יהיה נכון, הלוואי שאין לי כלום", אך בליבי ידעתי שאין סיכוי שאחזור להמשיך את העבודה שכל כך אהבתי בהפלגה. הלילה השני מגיע, הפעם אני למד מהלילה הקודם ולוקח פחות כדורים נגד כאבים. אני מקבל את הכאבים כעונש ורק לפנות בוקר מצליח לישון מעט. יום שבת בבוקר הגיע סוף סוף, אבל עדין לא נכנסים כמתוכנן. אני למד שיש תקלה במכונה שלא מאפשרת כניסה מידית. האונייה עוגנת, עוד מספר שעות עוברות, רק בשעות אחר הצהרים האונייה נכנסת לרציף.
בבית החולים
מפנים אותי באלונקה לאמבולנס ולבית חולים לפי כל כללי הסטנדרט האמריקאי. לאחר תהליך ארוך של קבלה לבית החולים בשעות הערב אני מוצא את עצמי בחדר צילום רנטגן (X RAY). הרופא ממתין ליד הטכנאי לפענוח הצילומים כדי להחליט על הטיפול מיד. לאחר צילומי היד, הרופא המנתח נכנס ופונה ישירות אלי ואומר – "יש לך שבר קשה ביד שמאל, צריך לעבור ניתוח, לאחד את העצמות בפינים, לאחר שישה שבועות להוציא את הפינים, שבועיים פיזיותרפיה, והכול יהיה בסדר". אינני מגיב, כאילו שמעתי משהו באופן סופי, שהיה צפוי מראש, אבל מבחינתי זה עדין לא הסוף. עכשיו צילומי האגן, הצילומים קשים מאוד עבורי כי צריך לעבור לשולחן הצילום וצריך לצלם בזויות שונות. ידעתי שאם תהיה פגיעה באגן, השיקום יהיה קשה וארוך מאוד. שוב הרופא פונה אלי – "אתה בר מזל, אין לך פגיעה בעצמות באגן, יש לך כנראה פגיעה חזקה בעצבים, אתה זקוק רק למנוחה".
השיקום
מכאן ואילך מתחילה תקופה הריפוי, ההחלמה, השיקום וחזרה לעבודה. אי אפשר שלא לשאול את עצמך שאלות ולערער בתקופות אלו. מדוע זה קרה לי? כיצד שזה קרה לי? מה בדיוק קרה? האם זה מגיע לי? כאילו שקיים מישהו למעלה שמחלק את התאונות לאנשים שמגיע להם. אני שהקפדתי תמיד לעבוד בזהירות, לתת דוגמא אישית בכל תחום ולהוכיח לכולם שזה אפשרי לעבוד טוב, באופן בטוח ולא בעצלנות. אצלי, שהבטיחות הייתה דרך חיים, השאיפה לטוב ולחריצות קודמים לכל. האמנתי שהבטיחות באוניות מודרניות לא תישמר על ידי ביקורת ו/או על ידי הוראות תעשה כך וכך ולא כך. בטיחות האונייה תישמר באופן טבעי כאשר תהיה באונייה תשתית מתאימה של סדר בכל מקום ובמיוחד בחדר מכונות. כאשר תהיה תשתית מתאימה של סדר באונייה במלא העבודה תהיה בטוחה, חסכונית, מקצועית וגם נעימה. בכל תקופת שירותי כמכונאי ראשון, בכל שעות היממה, הקדשתי מחשבה לתשתית של סדר – בהתמדה, בקנאות ובצניעות השקעתי במעשים לבניית תשתית זו. אבל אני מתחיל להבין שבחיים אין תמיד סדר מוחלט, יש גם מקרה, יש גם גורל ויש גם מזל שהם לא תמיד מבינים מהו בדיוק סדר.
אותו אלוהים שקראתי לו לעזרה כאשר הייתי באוויר בדרכי לרצפה, הוא ודאי זה שגרם לי לעשות משהו לא בסדר שגרם לי ליפול. הייתי מאוד רוצה לחזור בזמן אחורה, ליום חמישי, דקה לפני תשע בבוקר. הלוואי ויכולתי. אותו יום חמישי בדרכי לחדר בקרה לכתוב את LOG BOOK שאני מחליט לעשות עוד משהו קטן, המשהו הקטן הזה היה במטרה לתקן מפגע בטיחותי. ועוד, אינני יודע מדוע התאהבתי בצירוף המילים: בטיחות = חיים SAFETY = LIFE ומאז שאני מכונאי- ראשון בכל אנייה, ללא יוצא מן הכלל, אני דואג להבליט מילים אלו על קירות חדרי מכונות. הפתגם אומר "כל פצוע נסגר". אני לא רוצה שזה ישפיע עלי. אני רוצה מהר לחזור לעבודה ולהמשיך לעבוד לפחות באותו מרץ כמו לפני הפציעה- בביטחון, בבטיחות במקצועיות ובידיעה שאני עושה את הדבר הנכון ביותר.
כבר כתבתי שיש לסיפור שלי סוף טוב. הסוף הטוב הוא שאני עצמי כותב דברים אלו מעבודה שאוהב באונייה. כן אנוכי, שמעון אוזן ולא מישהו אחר עלי.
החיים היפים!
כתב: קצין מכונות שמעון אוזן, באוגוסט 1999, לאחר שחזרתי לעבודה באונייה של צים. הכתבה כולל תמונות רלוונטיות נשלחו לעורכת אחראית של בטאון צים, רבקה בנבנישתי. לבסוף, רבקה הודיע לי שהכתבה מרגשת והוסיפה, שחברי מערכת הבטאון החליטו שעדיף לא לפרסם אותה במגזין החברה.
בטאון צים בשנת 1999: עורכת אחראית רבקה בנבנישתי. חברי המערכת: בורוכוב אורה, בנבנישתי רבקה, בר-תקווה חיים, גנדלר פליקס, האיוש יפה, הופמן רונית, הטוני יוחנן, ליטובסקי מיכל, ד"ר נדלר דן, רוטשטיין מנחם, שץ אבנר.
קריאה נוספת – בטיחות באונייה
מסמכים רלוונטיים
