צי הסוחר הישראלי

תקשורת ימאי – משפחה

תקשורת עתיקה

"שלום יקירתי, הגיע השעה. אני נפרד ממך ומהילדים ויצא להפלגה ארוכה, מסע ארוך. תחזיקי מעמד, אני מקווה לשוב לראות אותך. אני אוהב אותך". ניתן הערי שכך נפרדו ירודי-הים ממשפחותיהם בימים עברו, כשהאוניות היו בנויות מעץ חזק, המסעות ההרפתקניים בים נמשכו חודשים רבים ולא הייתה שום תקשורת עם המשפחה במהלך המסע.

היום הפרידה של יורדי-הים ממשפחותיהם , לפני הפלגות ארוכות של מספר חודשים, דומה פחות או יותר, אלה שהאישה, בנוסף למילות הפרידה, תוסיף: "תתקשר אלינו יותר" והבעל לא יאמר לאהובתו: "אני מקווה לשוב לראות אותך". האמרה לפיה פעם האוניות היו בנויות מעץ והימאים שהיו מפליגים בהן קשוחים כברזל, מתאימה מאוד כאן, כי אז הניתוק מהשפחה היה מוחלט.

דרך סקירת התפתחות התקשורת בין יורדי-הים למשפחותיהם אפשר אולי להבין, מכיוון מסוים, את אורח חיוו המיוחד של הימאי האמיתי, המפליג באוניות סוחר ובני משפחתו.

התקשורת הראשונה בין ימאי למשפחתו הייתה באמצעות המכתב. ים של געגועים יש במכתבים, יש אומרים שהקלאסיקה של התקשורת בין אנשים, אחרי שיחה פנים-אל-פנים היא המכתב. במכתב יכולת לקרוא משפטים עם הרבה מילים המבטאות מילה אחת, כמו למשל "אהבה", ואת המכתב יכולת לשמור לנצח. אנו הימאים היינו משוטטים בין רחובות ערי הנמל, למצוא סניף דואר, לקנות בול ולשלוח מכתב הביתה. במחיר בול לא יקר במיוחד, יכולנו לשלוח כמה דפים כתובים שמני צדדיהם, וגם לצרף תמונה, אם רצינו. המשפחות יכלו לשלוח מכתבים דרך חברת הספנות, יחד עם חבילת העיתונים שהחברה שלחה לאוניות בנמלים מרכזיים. אפשר היה לשלוח את המכתב ישירות לסוכן בנמל, שהיה מעביר אותו לאונייה כשזו הייתה מגיעה. לפעמים היה מגיע המכתב אחרי שהאונייה הייתה עוזבת את הנמל, כך היינו קוראים מכתב זה לאחר חצי שנה. כאשר היות מוסרים לך באונייה מכתב מהמשפחה, לאחר שבועות של פרידה, היית תופס פינה ומתחיל לקרוא שוב ושוב את המכתב הטרי, ולמשך כמה ימים הסתובבת במצב רוח מרומם במסדרונות, הרגשת סיפוק פרטית. כמה יפה לקרוא ממרחקים מכתב מהילד שלך, שזה עתה למד לכתוב.

ללא ספר המצאתו של המורס שינתה עולמות בתקשורת בעולם. התקשורת במברק הייתה היחידה שזמינה לכל אחד. וכך גם באונייה, כאשר הייתה בטווח קליטה ושידור. מי זוכר? פעם היה באוניה קצין רדיו, שעיקר מומחיותו הייתה קליטה ושידור אותות מורס והפיכתם בחזרה לשפת האותיות שלנו. תמיד קפאנו דום כאשר הודיעו לנו באונייה על מברק שקיבלנו. במברק הייתה הודעה משמחת מאוד או הודעה עצובה מאוד. לא היו שם הודעות כמו: "מה נשמע?" או "מה קורה?". לנו יורדי-הים ומשפחותינו, היה תמיד נעים לקבל ממרחקים גדולים, ברכה קצרה ביום ההולדת, ממישהו שחושב עליך ואוהב אותך. תמיד כתוב על נייר דק בצבע בז', וההודעה הייתה מודפסת עליו באותיות דפוס שחורות: "תתקשר לחיפה", תהיה מוכן להפלגה מחר על המולדת" כן, כשתשתית הטלפון הקווי לא הייתה עדיין מפותחת בארץ, גם התקשורת בין המשרד בחיפה לימאים בחופשה, הייתה במברקים.

לצד תקשורת המברקים היה באונייה רדיו-טלפון. אני יכול לתאר לעצמי מה הרגיש רב-החובל הראשון כששמע באונייתו בלב-ים, קול שאינו מהצוות שלו. זה באמת היה דבר שסימל את סוף עידן הניתוק המוחלט מהמשפחה. כדי לדבר עם המשפחה מלב-ים בטלפון היו צריכים להתקיים מספר תנאים: שהאונייה תהיה במיקום הנכון בים, מזג האוויר מתאים ומאפשר קליטה טובה, להיות בזמן שנקבע מראש עם תחנת החוף – רדיו חיפה ואחרי כל זאת, שיגיע תורך מבין כל אנשי הצוות לדבר. היינו עומדים או יושבים על המדרגות המובילות לגשר לתחנות האלחוט, ממתינים לתורנו. השיחות היו קצרות מאוד. כל פי רוב באיכות לא טובה. היינו משלמים עבור השיחה במטבעות זהב משונות. כל השיחות התנהלו בעזרתו ונוכחותו של קצין הרדיו, שהיה שותף מלא לשיחתך האישית. צריך לציין שלמרות כל המגבלות, היו לנו רגעי אושר לא מעטים משיחות רדיו אלו בלב-ים.

מספרים על ימאי שהיה בהפלגה, בזמן ברית המילה של בנו הבכור. קינת האלחוט באונייה, במבצע לא פשוט, הצליחה לסדר לו שיחת טלפון עם אשתו, ממש בזמן האירוע המשמח, המיוחד והבלתי חוזר הזה.

אם היינו מרוקנים את הימים (לא יודע איך) היינו מגלים הרבה חוטים, יותר נכון כבלים שמנים שוכבים שם, על קרקעית הים ומחברים פיזית בין היבשות. אנו יורדי הים משתמשים כבדים בכבלי טלפון אלו. הפרידה הארוכה מהמשפחה, יחד עם טלטולי האונייה בים מתישים. בנמל חדלה האונייה מטלטולים לזמן קצר, והטלפון הציבורי היה מקרב אותנו לכמה דקות למשפחותינו. שיחות הטלפון הציבורי באמריקה היו מענייניות: זה התחיל מסוכן האונייה, שהביא לרב-החובל בתיק כבד, הרבה מטבעות של רבע דולר. השיחה הייתה נמדדת ב"סטופר". עבור דקות בודדות היינו משלמים ברבעים, תריסר דולרים. היית צריך לנהל רומן כעוס, בהמשכים, עם מרכזנית אמריקאית שהייתה מדריכה אותך כיצד ומתי להכניס את המטבעות לטלפון. לבסוף, התחילה השיחה עם המשפחה, אם תפסת אותם בבית כמובן. השיחות היו אישיות, באיכות טובה, כאילו בני המשפחה יושבים לידך, הייתה רק בעיה של הבדלי השעות.

מתחנת האלחוט באונייה, שעל דלתה שלט "הכניסה אסורה בהחלט", נשארה היום רק פינה בגשר, ושולחן עם שתי מערכות מחשב ביתיות. האלחוטן, תפקיד קצין הרדיו, שהיה השני בחשיבותו לאחר הקפטן, במצבי חירום באונייה, לא קיים יותר בתקן הצוות של אוניית סוחר. עידן לוויני התקשורת הגיע לאוניות סוחר. GMDSS ראשי תיבות של – מערכת תקשורת לווייני חובק עלום, ומערך תקשורת ההצלה באוניות  בעולם בכלל, השתנה והתייעל. לנו יורדי הים השאירו מקום קטן, שם בלוויין, להתקשר עם המשפחות. כיום למעשה, מכל מקום על פני כדור הארץ, ניתן לבצע שיחות טלפון דרך לווייני תקשורת הפזורים בחלל, לכל מקום, גם לאוניות. היום יש לכל אונייה מספר טלפון, שאפשר בקלות להתקשר אליו ולדבר עם רב-החובל האונייה או איתי. אמנם אישה לא תתקשר לאונייה, להודיע שהילדה קיבלה ציון גבוה במבחן בלשון, או שהיום עבר עליה יום נפלא אך הימאי בהחלט יכול להרשות לעצמו, מבחינה כספית, לדבר עם משפחתו מלב-ים פעם בשבוע, לשיחה, לשיחה פתוחה, דרך לוויין התקשורת. גם אצלנו יש שיחות מוזלות בסוף שבוע. אגב, אפשר לשוחח ישירות מהטלפון הפנימי שבכל קבינה באונייה.

ואם יש קו טלפון, יש גם פקסימיליה, או בקיצור פקס. בפקס ניתן לשלוח ציור קטן בעל ממשמעות. תמיד נעים לקבל ביות ההולדת שלך ברכה או שיר כתוב, ממרחקים, מבני משפחתך. בפקס שלחת הרבה אינפורמציה ביחס לעלותו, לעומת הטלפון. את הפקס האישי בהתחלה קיבלנו או שלחנו לפעמים, דרך סוכן האונייה שבנמלים. יכולנו גם לקבל או לשלוח פקס מאונייה בלב-ים דרך לווין התקשורת. הפקס היה מעין מברק ארוך, הוא החזיר אותנו מעט להריח את הבושם שבמכתב. הייתה בעיה אחת, הפקס האישי היה תמיד פתוח וחופשי להצצה, כי היה מונח על שולחן משרד הסוכן בנמלים, או בגשר הפיקוד, בשולחן לצד מכשירי GMDSS. אם פתחת את המזכרות המשפחתיות, גילית שהפקס שבתך שמרה, ששלחת מהאונייה ליום ההולדת של גיל ההתבגרות שלה, נמחק ורק הכותרת מזכירה את היותו פעם פקס שהיה שווה לשמור. אלה היו פלאי הנייר הכימי.

בעקבות פריצת רשת האינטרנט לשוק העולמי, התפתחה מאוד תשתית הטלפון הקווי בעולם. מחיר השיחות הבין לאומיות ירד והיום כרטיסי טלפון בינלאומי, הפכו לאמצעי תקשורת עיקרי שלנו עם הבית. בנמלים מסוימים אפשר להשיג כרטיס טלפון במחיר של כוס משקה בבר, והוא טוב לשימוש לשיחה חד פעמית רצופה, של מספר שעות. באחד הנמלים השתמשתי בכרטיס טלפון כזה בטלפון ציבורי. לאחר שהזנתי את הקוד ומספר הטלפון הרצוי. צחקתי לעצמי וחשבתי מה היה קורה לו היה לי טלפון ציבורי בקבינה: הייתי משאיר את הקו פתוח עם הבית בכל זמן שנות האונייה בנמל, שומע את הבת שרה במקלחת, שומע "מבט לחדשות" ובודק אם חברת כרטיסי הטלפון עומדת בהבטחתה, בעניין הזמן. שיחות הטלפון הארוכות הללו בנמלים מסוימים, הפכו אצלנו לסוג של בילוי. לפעמים היינו יוצאים בערב לעיר הנמל, רואים אנשים מקומיים עם משפחותיהם, מלקקים גלידה משובחת, מוצאים טלפון ציבורי נידח במקום שקט ומתחלים לדבר עם כל בני המשפחה, עשרות דקות במחיר של גלידה. מדברים על אה ועל דא וגם על דברים אחרים.

"ערב טוב אהובה, כנראה שלא נוכל לצאת הערב להצגה כפי שתכננו, נתקעתי בפקק תנועה בדרכים". הטלפון הנייד האישי חדר לכל מקום אפשרי. מרגע שהפך זמין, התחילו הימאים לאמץ אותו. מחיר השיחות הבין-לאומיות עדיין לא זול, אך היותו זמין בנמלים ובהפלגה בקרבת נמלים ובמיוחד בקבינה שלך, הופכת אותו לפופולארי יותר ויותר בקרבנו. לשכב במיטה שלך באונייה ולשמוע מילת עידוד מאשתך, שווה כל מחיר. ילדינו יודעים לשלוח ולקבל SMS כמו ילדים בגיל ההתבגרו. זה זול, אישי, פשוט, מידי, לעניין, משעשע וקובע ממרחק בין יבשות, אני כאן. בטלפון הנייד שלנו, לא נשתמש כדי להודיע לאהובתנו על תוכניות הבילוי שלנו הערב, אבל בהחלט נשתמש בו כדי לשמוע מאשת הימאי על מסיבת טקס הצטיינותה של הבת בתיכון.

אם יש תקשורת לוויין באונייה ויש טלפון נייד, מה הבעיה שיהיה טלפון נייד לווייני אישי. כיום לא נמדד מחירות באלפי דולרים  וגם מחיר השיחות, נסבל. כמחיר שיחות טלפון-לוויין שבאונייה. כנראה שבעתיד כל יורדי-הים המכבד את עצמו יחזיק טלפון כזה, שישנה את כללי המשחק בתקשורת עם משפחתינו, כי בכל זמן ובכל מקום נהיה זמינים. תארו לעצמיכם, נוכל לדווח ולתאר סערה בפסיפיק בשידור חי, מהתורן שבחרטום האונייה. צריך רק נורית שתודיע: "המשפחה ישנה עכשיו. נא לא העיר סתם, כדי להגיד שארוחת הצהרים של טבח האונייה לא הייתה מי-יודע-מה".

המילה האחרונה בתקשורת יורדי-הים הוא טלפון נייד-מחשב. ברשת האינטרנט יש אפשרות לשלוח דואר אלקטרוני, חופשי ללא הגבלה. אז מה הבעיה בנמל, להגיע לקפה-אינטרנט, שבו יש אינטרנט ואין קפה, לפתוח את תיבת הדואר האלקטרוני שלך, לראות, לקרוא, ולשלוח בחזרה. שם על מסך המחשב, תוכל לראות תמונות צבעוניות של הבת, תעודת ציונים של הבן, סרטון יום ההולדת של אימא שלך עם כל המשפחה, לקרוא מכתב אישי ביותר מאשתך, בחירת ליבך לעתיד, או אהובתך, ואם נשאר לך זמן, לקרוא חדשות ספורט טריות. כל המכתבים הללו, התמונות, הסרטונים ו"הטוב על הלב" במחיר של סוכריה טובה. דרך מקלדת המחשב של והנייר, תוכל  להתכתב עם ילדיך במהירות שיא, בשרות ההודעות הקצרות SMS. אגב, מכתב זה נשלח למערכת ביטאון צים מהקבינה שלי באונייה "צים איטליה". הנה, אני רואה מהחלון שמש יפה ואת "הונג-קונג" שם מרחוק, וגם שותה קפה-בוץ עם חלב. לא צריך יותר לחפש בול בנמל, לא צריך את טובת הסוכן לשלוח פקס, הכל בצבעים, אמיתי, ישיר ודו-צדדי.

ערב אחד, כשהייתי בבית עם משפחתי בחופשת מהפלגה, הסעתי ממסיבה את בתי הקטנה וחברותיה במכוניתי. שהחברות נפרדו שמעתי אותן מברכות אחת את השנייה וגם שמעתי "להתראות באיי-שיא" מה זה איי-שיא? התחלתי לדאוג. גם HIGH וגם שיא וגם גיל ההתבגרות. הכוונה כמובן ל- ICQ המפורסם, או Messenger. כלי עבודה לכל דבר במערכת ההפעלה במחשב. יש מחשב משוכלל חדיש, יש קו אינטרנט פתוח במהירות גבוה, יש מצלמה, יש מיקרופון ורמקול. דרך המסנג'ר אפשר לזהות מי ברשת, לבקש ממנו רשות להפעיל מצלמה ו'הופ' הוא אצלך על המסך בסלון הבית, תראה את נפנוף ידיו לשלום, תדבר ותשמע חופשי. ואם אתה רוצה תוכל גם לשחק אתו שח-מט. היום עדיין אי אפשר לראות בקבינה דרך הרשת, תמונה וידאו חיה של בני משפחתך מהטלפון-מחשב, בגלל הקצב האיטי של העברת הנתונים דרך האוויר. אל מן הסתם, זה יגיע באחד הימים וכשזה יגיע, אם הייתי צריך לתכנן ולעצב קבינה של איש צוות באונייה חללית, אז כך: בסלון, על כל הקיר יהיה מסך גדול בגובה שני מטר, בגדל ובאיכות טבעיים. הקשר יהיה תמידי ודו-צדדי, החל מרגע עזיבת הבית עד צפירת האונייה, בכניסה לנמל הבית. המצלמות יהיו בגדל מיניאטורי,  בלתי נראה. רומנטיקה וירטואלית אמיתית. תהייה חסרה רק אפשרת המישוש. מה כל זה נותן? נוכל למשל להשתתף בארוחות חג משפחתיות כנהיה בהפלגה, ימי הולדת, נוכל לחתום חוזה על קניית בית חדש, בשידור ישיר אצל עורך דין. כשאבקר אבקר בנמלים, אוכל להעביר את התמונות שעל קיר הקבינה שלי, למסך הטלפון האישי שלי. הבן הקטן שיודע כבר לשלוח LMS (שרות ידיעות ארוכות), יוכל בעצמו לבחור מתנה מחנות הצעצועים שבניו-יורק. אבל אם פתאום, יבקש בני שאקנה לו גלידה, תהיה לי בעיה.

אני באונייה חוצה אוקיינוס. השעה שתיים בלילה והשעון המעורר, מזמר. אני קם שוטף פנים מתלבש יפה, כי בעוד חמש דקות צפויה לי פגישה עם המורה בבית הספר של הבן. כמו אספת הורים של פעם. על בעיית הבדלי השעות  לא חשבתי, אבל משיהו בטח יחשוב על רעיון מבריק לפתרון הבעיה.

אם מדברים על העתיד, נשאלת השאלה האם בעתיד יהיו עוד יורדי-ים, או שגורלם יהיה כגורל קצין הרדיו-מורס באונייה? קשה לדעת. בבקשה, בעוד עשרים ושתיים שנים, כאשר "צים" תהיה הגדולה מכולם, נא לקרוא שוב באינטרנט בביטאון "צים" מספר 71, ולראות אם מה שחזיתי בעניין תקשורת ירודי-הים ומשפחותיהם יתממש. זה יכול להיות מעניין.

 


מאת קצין מכונות ראשון שמעון אוזן. פורסם במגזין צים מספר 71, גיליון אפריל 2005, עמוד 34 עד 38

פורסם בספר "ימאים מספרים" של צבי לזר, 2016, דף 279 עד 284

♥ עוד כתבות לקריאה

תוכן עניינים

מודעות

הבובות של לינדה