שביתת הימאים הגדולה 1978 – השחקנים הראשיים
בעשור שקדם לתקופת השביתה ניכרת מגמה של התמחות ענפית בצי הסוחר הישראלי. ענף הספנות לתקופה זו קיים את עיקר סחר החוץ של מדינת ישראל. בתקופה זו התרחבה פעילות הצי בתחום ההובלות הבינלאומיות, גדל אחוז האניות הישראליות המפליגות תחת דגל זר הן מסיבות מדיניות – הימנעות מהחרם הערבי והן מסיבות כלכליות – השגת תנאי מימון ואשראי זולים ותשלום שכר ימאים נמוך יותר משכרם של הימאים הישראלים. הימאים מועסקים מטעם חברות הספנות על פי רוב, באניות הנושאות דגל ישראלי בכפיפות לחוק הספנות המחייב העסקת ימאים ישראלים. תפקיד המתווך בינם לבין מעסיקיהם קיבל איגוד הקצינים או איגוד הדירוגים בהתאם לתפקיד הימאי. אם כך, מי הם השחקנים הראשיים בענף הספנות[1].
הימאים
השוני של מקצוע הימאים ממקצועות אחרים הוא לא רק בתכני העבודה אלא גם באורח החיים שהמקצוע מחייב. לימאים נדרשת הנכונות לעבוד כצוות מגובש במשך כל שעות היממה במשך תקופת ההפלגה שיכולה להמשך שבועות רבים ואף חודשים אחדים כאשר פועלים אנשי הצוות בשטח הצר והצפוף של האנייה. הימאי מתנתק מהסביבה הפיזית והחברתית של משפחתו ומצטרף לתא האנייה- מסגרת סגורה ומבודדת שלא קיימת בה ההפרדה בין זמן העבודה לבין שעות הפנאי והמנוחה. הקשר בין עובדי הים למעסיקיו, לאיגוד המייצג אותו ולמשפחה רופף בשל אופי עיסוקו הייחודי. מקצוע הימאות כרוך במחיר אישי גבוה- בסיכון פיסי, בתנאי מגורים ייחודיים ובניתוק מהגרעין המשפחתי בזמן הפלגות בים. ניתוק זה מונע מהימאי לקבל סיפוקים אחרים להם זוכים עובדי החוף ולפיכך בעיני הימאים השכר החומרי הוא אחד התגמולים העיקריים (אם לא הדבר היחיד) אשר יכול לפצות על המחיר האישי הנובע מאופי העבודה. לאספקטים אלו יש השלכות על תחום יחסי העבודה במיוחד בכל הקשור לנקיטת עיצומים על ידי הימאים[2].
איגודי הימאים
בתסיסה הגדולה שפקדה בשנת 1951- "מרד הימאים" נאבקו הימאים עם חברות הספנות וההסתדרות. כתוצאה ממאבק זה הוקם בשנת 1952 ארגון ארצי לימאים, במתכונת של איגוד מקצועי ארצי. האיגוד כלל ארבע חטיבות: רבי חובלים ומכונאים ראשיים, קציני סיפון ומכונה, דירוגי ספון ומכונה ועובדי משק. כל החטיבות פעלו באופן עצמאי בעניינים מיוחדים ובעניינים כלליים פעלו על ידי המוסדות המשותפים. בסוף שנת 1972 פוצל האיגוד הכוללני לשני איגודים נפרדים- קצינים ודירוגים. בשנים הראשונות לאחר הפילוג היו היחסים בין האיגודים מתוחים ומעורערים ביותר. האיגודים אופיינו ביחסי יריבות בניהם שנבעו מהמטרה להשיג תנאים טובים יותר לחבריהם. בשנים 1973-1977 החריפו היחסים בין שני האיגודים והיוו מקור להידרדרות ביחסי העבודה בענף ולפריצת שביתות מרובות- סיפוק משאלות של איגוד אחד עשוי להעמיד את חברות הספנות בקונפליקט חריף עם משאלות ואינטרסים של האיגוד האחר. אחת הסיבות לעוינות הממושכת הייתה חתירת איגוד הקצינים לשם הפרשיות בשכר בין הקצינים לדירוגים דבר שבא לידי ביטוי בשביתת הקצינים הגדולה בשנת 1977. בשביתה זו חברת "צים" השתמשה בדירוגים על מנת להכריע את הקצינים במאבקם. שביתות רבות נוספות נראו בעקבות סכסוכים בין האיגודים השונים כשבמחיר נשאה חברת הספנות[3].
כאמור, בשנת 1978 האיגודים המייצגים את הימאים מתמחים בייצוג שתי קבוצות עובדים- דירוגים וקצינים, לכל אחת מהם איגוד משלה וכל איגוד מתחלק לחטיבות על פי דרגות הימאים. איגוד הקצינים ייצג באותה תקופה קצינים המשרתים על האניות, מפקחים ונתבי נמלים. נציגי איגוד הקצינים היו מכונאי ראשי אדם צ'יזיק, רב חובל ישעיהו גרומן וקצין חשמל יוסף פניני. באיגוד הדירוגים מיוצגים כל הדירוגים המועסקים בצי וימאים המועסקים כצוות חופי באניות. נציגי איגוד הימאים הדירוגים היו מלצר שלמה אביטן, רפאל זבק, רב משמנים צבי פלוטניק[4].
אחד האתגרים הבולטים של האיגודים המקצועיים בענף הספנות הוא יצירת קשר קבוע בין פעילי האיגוד לבין הימאים מן השורה. יחד עם זאת, פעילי האיגוד מרכזים בידיהם עוצמה גבוהה יחסית לפעילי איגוד אחרים בשל העדר קשר יומיומי עם העובדים והעובדה שהימאים מפוזרים באניות ברחבי העולם. עקב העדר הקשר בין הנהלת האיגוד לבין הימאים, נודעת חשיבות רבה למידת הליכוד בין החברים באיגוד ולשליטה שיש לפעילי האיגוד על הימאים. כתוצאה מריכוזיות גבוה בידי האיגוד, הם זוכים בתפקיד מרכזי בקביעת תדירותן ואופיין של השביתות[5].
ההסתדרות
הסתדרות העובדים הכללית מהווה ארגון מקיף לאיגודי העובדים בישראל ומאגדת במסגרתה עובדים מהדרג הנמוך ביותר ועד למנהלים בדרג הבכיר ביותר. כתוצאה מההטרוגניות במיוצגי ההסתדרות, מדיניותה כוללנית ומכוונת כלפי כלל האוכלוסייה. ההסתדרות מאצילה מכוחה גם על האיגודים המקצועיים המשתייכים אליה ובכללם איגודי הימאים. בתקופה שקדמה לשביתה הגדולה ההסתדרות לא קיימה קשרים עם איגוד הימאים הדירוגים והקשרים שלה עם איגוד הקצינים היו בעיתים מאוד. שנים שנציגי ההסתדרות הרגישו ביחס מזלזל מצד הימאים. ההסתדרות השלימה עם המצב שבצי הסוחר קיים מצב של אנרכיה ובריונות ובכל השנים הללו לא נמצא איש בהסתדרות שהעז להעמיד את הימאים במקומם. בשנים שקדמו לשביתה הגדולה ניכר תהליך של דחיקת מעמד ההסתדרות ואת מקומה תפסה עצמאותה הגוברת של איגודי הימאים. מעורבות ההסתדרות בשביתה הממושכת הביאה לקירוב העמדות בין האיגודים לבין ההסתדרות לאחר תקופה ממושכת בה כמעט ולא היו מגעים בין שני הגופים[6].
המעסיקים- חברות הספנות
ענף הספנות באותה תקופה הורכב ממספר חברות ספנות, הדומיננטית מבניהן היא חברת "צים" אשר נוסדה על ידי גורמים ציבוריים ומהווה גרעין צי הסוחר. בשנת 1978 מניות החברה חולקו בין החברה לישראל, הממשלה וההסתדרות ולכן נקראה חברת ספנות לאומית. לצידה של חברת "צים" פעלו חברות נוספות כחברת "אל-ים" בבעלות פרטית השולטת לתקופה זו בכ- 15% מכלל האניות הישראליות, וה"חברה הימית להובלת פרי" ששלטה ב-9% מכלל הצי. חברות נוספות שיחד החזיקו ב 20% מהצי הן ה"אחים עופר", "טראנסאסיאטיק אויל", חברת הספנות "גדות-ים", "שירותי טנקרים", "מריקו שיפינג" ו"חברת תרשיש". חברת "צים" הייתה החברה הדומיננטית מבחינת היקף הפעילות שהעסיקה את מרבית כוח האדם הימי והיא זו שניהלה את מאבק החברות מול הימאים בשביתות בכלל ובשביתת 1978 בפרט. בשנת 1976 הוקם איגוד חברות הספנות בראשות, שלמה אראל, מפקד חיל הים לשעבר, גוף המייצג במשותף את כל חברות הספנות כלפי איגודי הימאים והממשלה. באמצעותו מנהלים את המשא ומתן מול איגודי הימאים בשם כל חברות הספנות[7].
המעסיקים בענף הספנות, בניגוד לענפים אחרים, מאופיינים בריחוק פיסי מעובדיהם ובקשר רופף. הריחוק הפיסי משפיע על אופן הבקרה והפיקוח על עובדיהם ומקנה לו אופי ייחודי. הבקרה נעשית באמצעות נציגי המעסיקים אשר מקיימים מגע צמוד עם הימאים על האנייה בזמן פקידת נמל הבית בסוכן האוניה או רב החובל.
הממשלה
הממשלה בעלת השפעה ניכרת על ענף הספנות בתחומים שונים. בתחום הכלכלי משפיעה היא באמצעות מתן סיוע כלכלי לחברות הספנות, הסיוע בא לידי ביטוי במענק כספי ובהעדפת אניות ישראליות להובלת מטענים ממשלתיים. בתקופת השביתה הגדולה, הממשלה החזיקה בבעלות של 40% מחברת השיט הישראלית "צים" אשר מהווה את עמוד התווך של ענף הספנות בישראל לאותה תקופה. התחום התחיקתי עליו אמונה הממשלה משפיע גם הוא על הענף. חוק הספנות שנכנס לתוקפו באוגוסט 1974 מסדיר בין היתר את תנאי הכשירות לשרות באנייה, הרכב הצוות, אחריות רב החובל, שכר וזכויות אחרות. החוק נועד גם להקל על מקרים בהם קיימת סתירה בין חוקי העבודה הכלליים לבין המציאות בענף הספנות. יחד עם זאת, העובדה כי האניות השטות ברחבי העולם כפופות לחוקים בינלאומיים מגבילה את יעילותה של התחיקה במדינה בכל הנוגע לענף הספנות. אין החוק בישראל מגביל עובדים או מעבידים מלהכריז על שביתה או השבתה. כנגד, הממשלה מחזיקה באפשרות להוציא צווי ריתוק לעבודה כאשר השביתה נעשית בשירותים חיוניים. מדיניות הממשלה בהנהגת ראש הממשלה מר מנחם בגין דחתה בעקביות עד שנת 1977 תביעה להנהגת בוררות חובה בשירותים חיוניים כענף הספנות והאמינה שיש לאפשר לארגוני העובדים ולמעסיקים להסדיר את יחסי העבודה בניהם בדרך המשא ומתן הקיבוצי וההסכמים הקיבוציים[8].
משתתפים בשביתה
מנכ"ל איגוד חברות הספנות- שלמה אראל (אחראי על המו"מ עם הימאים)
מחזיק תיק הימאים בועד הפועל- משה לוי- אמר השביתה אינה על דעת ההסתדרות
ביה"ד לעבודה, השופט א. כנפי
שר התחבורה והתקשורת- מאיר עמית
שר האוצר- שמחה ארליך
נציג חטיבת רבי החובלים- ישעיהו גרומן
מזכיר חטיבת רבי החובלים- רב חובל ישעיהו גרומן
מזכיר חטיבת המשק באיגוד הימאים הדירוגיים- שלמה אביטן
מנהל האיגוד- אריה מחולל
מזכיר איגוד הדירוגים- רפאל זבג
שלמה אביטן
רפאל זבר?
צבי פלוטניק
מזכיר איגוד הקצינים- רב חובל ישעיהו גרומן
מכונאי ראשי אדם צ'יזיק
יוסף פנימי (קצין חשמל)
יו"ר האגף לאיגוד מקצועי בועד הפועל של ההסתדרות- ישראל קיסר
מזכ"ל ההסתדרות- ירוחם משל
בא כוח הימאים / יועצם המשפטי של הדירוגים- עו"ד ברוך שיפמן
מנכל צים- יהודה רותם
מנכל אל ים- רקנטי
מנכל האחים עופר- יולי עופר
שופט בית הדין האזורי לעבודה- אליעזר כנפי
רוה"מ- מנחם בגין
רב"ח על היסמין- דני פלדמן
בנוסף לכך, איגוד חברות הספנות פועל לזכייה באהדת הציבור
קריאה נוספת מהעבודה
יחסי העבודה בענף הספנות בשביתה
לכידת קבוצה על חוזק השביתה, סיכום ומסקנות
—————————————–
ראיון עם קצין מכונות ראשי שמעון אוזן
ראיון של קצין מכונות ראשי דבי דוד מפקח אוניות
כתבה שירלי אוזן, ספטמבר 2009, עבודת סיום סמינר – שביתות בהיסטוריה, מרצה פרופ' דוד דה פריז, הפקולטה למדעי החברה, החוג ללימודי העבודה, אוניברסיטת תל אביב. השפעת לכידות הקבוצה על חוזק השביתה – מקרה של שביתת הימאים הגדולה בשנת 1978.
