שלב הפתיחה: מ-19 לינואר 1978 עד ה-30 לינואר 1978
ב-6 לינואר 1978 הוכרז על סכסוך עבודה כאשר נציגי הימאים, הקצינים והדירוגים יחדיו, מסרו הודעה מוקדמת על סכסוך עבודה מטעם איגוד הדירוגים. השביתה פרצה על רקע חתימת חוזה העבודה לשנים 1976 ו- 1977, איגודי הימאים ראו בסירובן של החברות לחתום אתן חוזה עבודה לשנים אלה ניסיון חמור לפגוע בתנאי שכרם. במסיבת עיתונאים משותפת הם ומודיעים כי הגיעו להסכמות בנקודות השנויות במחלוקת כולל הפרשיות בשכר וכי יפעלו מעתה כאיגוד אחד. איחוד הכוחות מביא לעוצמה גדולה יותר ולחזית קשיחה במאבקם נגד חברות הספנות [1]. באופן רשמי, מהותו של הסכסוך הוא סכסוך כלכלי. הימאים הדירוגים תובעים כעמדות פתיחה תוספת של 40% על בסיס מרכיבי השכר של שנת 1976 ו- 20% תוספת לשכר של 1978 בעוד שקציני הים דורשים תוספת שכר בשיעור של כ- 70% פיצוי על "אבדן כוח הקניה" שחל מאז השנים 1976 ו- 1977. מנכ"ל איגוד חברת הספנות מודיע בתגובה כי חברות הספנות לא יוכלו לעמוד בדרישותיהם ומציע הצעת נגד של "תוספת גלובלית" לשכרם עבור השנים 1976 ו- 1977. הימאים סרבו לקבל את הצעת חברות הספנות ואיימו בפריצה נוספת של שביתה במידה ולא ייחתם הסכם עבודה לאותן השנים. שני איגודי הימאים אינם מוכנים לקבל הצעות נוספות מצד חברות הספנות שכן להערכתם מסתכמות הצעותיהן לתוספות בכ- 11% בלבד – הצעה שאינה הוגנת, מזלזלת ומקפחת את שכרם [2].
המשך קריאה בקובץ
לסיכום, נראה כי זהו הסכסוך הגדול והמורכב ביותר שפרץ בים מאז שביתת הימאים הגדולה בשנות ה- 50. אולם להבדיל ממנה, הצדדים לא נגררים למעשי אלימות והממשלה לא מתערבת בנקיטת צעדים חריגים עד כדי גיוס פעילי השביתה לצבא והורדתם מהאוניות בכוח על ידי המשטרה. בשלב ראשוני זה התנהלה השביתה על רקע נזקי שביתת הקצינים בשנה הקודמת ונוהלה על מי מנוחות במתכונת מצומצמת אשר הורחבה בהדרגתיות. הצד השובת פתח במערכה מאוחד כוחות, חזק ועוצמתי יותר וזוכה בכך לנטרול הסכסוכים הפנימיים ולחוסן נפשי. בנוסף, שיתוף הפעולה בין השניים מעלה את מידת החיבה ההדדית בין קבוצות הימאים- קצינים ודירוגים. יחד עם זאת, האיגודים ומובילי השביתה, החזיקו במלוא העוצמה והכתיבו לימאים את פעולות המשך השביתה ללא האפשרות לפעול מחוץ לגבולות הקבוצה. מובילי השביתה מקפידים לפעול דרך הצינורות המקובלים בחוק. פניות חברות הספנות לבתי הדין לעבודה, התנגדות ההסתדרות והתנגדותם של גורמים ממשלתיים לשביתה לא הביאו להפסקתה אך גרמו לזעזוע בקרב השובתים כאשר לא ניתן להם תוקף חוקי לפעולותיהם וכאשר אולצו לפעול על פי צווי מניעה נמנעה יכולתם לשבות. תביעות חברות הספנות לסכסוך מראות כי קיימת סיבה נוספת למאבק מעבר לתוספות השכר, והיא הבטחת האינטרסים שלהן מפני שביתות עתידות נוספות. חברות הספנות המקשיחות עמדותיהן נתפסו כאויב משותף לכלל אוכלוסיית הימאים השובתים ומציבות את המטרה לנגד עיניהם – לא להישבר ולהילחם למען שיפור תנאיהם הכלכליים. תפנית חיובית עבור הימאים התרחשה כאשר נקבע כי שביתתם חוקית. קביעה זו היוותה סוג של השגת מטרה משנית והעלתה את מורל הימאים וליכודם. כאשר נודע לאיגוד הימאים כי חברות הספנות אינן נוטות לוויתורים ואף מגבירות את דרישותיהן, הכריזו על שביתה כללית של כל אוניות צי הסוחר הישראלי בארץ ובעולם.
השביתה בשיאה: מה-1 בפברואר 1978 עד ל-6 במרץ 1978
לאור הנזקים העצומים שנגרמים למשק כתוצאה מאי פריקת המטענים, שר התחבורה והתקשורת, מאיר עמית מתערב בין הצדדים ומציע הצעת פשרה- המשא ומתן יכלול את השנים 1976 עד 1978 ובמידה ויגיע למבוי סתום הוא יקבע את הדרך ליישוב חילוקי הדעות. האיגודים דוחים את הצעת השר ומודיעים על הרחבת השביתה. הם מאיימים בהשבתת כל האניות הישראליות- לרבות אניות דלק ומטענים חיוניים והאוניות החרוכות יושבתו ע"י הנתבים (הם חברי איגוד קציני הים שעד כה לא השתתפו בשביתה). הם מאיימים בהטלת הסגר ימי מלא אם לא יגיעו לחידוש המו"מ עד סוף היום. ברגע זה השביתה מגיעה לשיאה [28].
המשך קריאה בקובץ
לסיכום, מדובר בסכסוך עבודה מהמורכבים והממושכים ביותר שידע המשק הישראלי לאותה תקופה. בשלב זה מצויה השביתה בשיאה, כאשר מושבתות כ-70 אניות וכ-2500 ימאים דירוגים וקצינים. חברות הספנות מכינות עצמן לשביתה ממושכת וארוכה וחברת הספנות "צים" החלה בחכירת אניות זרות לתקופה של שלושה חודשים. מנגד מנסים איגודי הימאים לגייס לעזרתם ארגונים בינלאומיים בענף התחבורה. בעלי מטענים פונים לבתי המשפט שיורו לאיגודי הימאים לפרוק את המטענים אך פריקת המטענים מתבצעת בקצב איטי. יחסי העבודה המעורערים בענף העיבו על האפשרות למצוא פתרון מהיר ומוסכם על כל הצדדים. מה שברור הוא שמצב הספנות הישראלית יהיה שונה לאחר השביתה, קיימת אפשרות סבירה שסכסוך עבודה לא יסתיים בפשרה אלא באסון למשק. כל יום של שביתה מגדיל את מספר האניות הזרות החרוכות ואת מספר האניות שימכרו ומקטין את מספר מקומות העבודה שישארו לימאים בתום השביתה. בקיעים בחזית הימאים והאיגודים מתחילים להסתמן בהתנגדויות חברי האיגוד ללכת בקו נוקשה יותר ובימאים המשרתים על האניות שמתחילים לאבד את סבלנותם ולתהות האם השביתה תועיל להם בטווח הארוך.
קיפאון ביישוב הסכסוך: מה-7 למרץ 1978 עד ה-29 למרץ 1978
אחרי 65 ימי שביתה בקרב הימאים מורגש היטב הלחץ הכלכלי, אך מרבית הימאים שלא מקבלים שכר בעבור תקופת השביתה לא נשברים. בראיונו של מכונאי ראשי שמעון, אורח חייהם הייחודי של הימאים מוצג כאחת הסיבות לדבקותם בפעולות השביתה: "אורח החיים של הימאי מוזר, כי ההיעדרות שלנו מהבית ארוכה כך גם החופשות בבית ארוכות, לכן לי השביתה הייתה כחופשה רגילה בבית". בראיון של רב חובל באניית "צים אשל", מאיר צדקה, מובעת עמדה חזקה ויציבה והוא מתייחס לאמון המלא שנותנים הימאים במזכירות האיגוד למרות שרובם מממנים את הוצאות הבית באמצעות חסכונות פרטיים. חלק מנשות הימאים שבעליהן משרתים באניות מושבתות בחו"ל הניגשות למשרדי החברה לקבל את משכורתם עוזבות בידים ריקות עם הבשורה כי בעליהן פוטרו. החברות חייבות להחזיק בצוות בטיחות באנייה על פי חוק, כל יתר הימאים פוטרו אך הם מוסיפים ברובם הגדול לשהות באניות על פי הוראות האיגודים ללא תמורה כספית. יחד עם זאת, ישנם ימאים שלא רואים את סוף השביתה באופק ושגוברים אצלם הלבטים לגבי המשכיותה. תמיד עמדה בעיני השובתים המחשבה שאולי פעולותיהם מוגזמות והם למעשה יפגעו בפרנסתם בעתיד. בשלב זה מורגשת תסיסה בין חלק מרבי החובלים ותחושת ייאוש בקרב הימאים. נשמעים ימאים שלוחצים להביא לסיום השביתה לפני שיאחרו את המועד ושצי הסוחר הישראלי יחוסל [46]. כך אומר חובל שני על אניית השקמה, אביטל רענן: "באותה התקופה הייתה התעוררות פנימית של כמה גורמים שניסו להטיל ספק הם בצדקת הדרישות והן בדרך הפעולה. לימים התברר כי גורמים אלו פעלו מנימוקים אישיים בלתי ענייניים ועניין הציבור לא היה במרכז השיקולים שלהם". הימאים המתוסכלים ערכו הפגנה בבית הועד הפועל ובבניין חברת "צים" בניסיון למצוא פורקן למצבם העגום. לא נראה שהשביתה קרבה לסיום ומצבם הנפשי והכלכלי מתדרדר מיום ליום [47].
המשך הקריאה בקובץ
לסיכום, עם המשך השביתה מנסה ההסתדרות להביא לסיום הסכסוך ומציעה לצדדים הצעת פשרה, הכוללת למעשה, את רוב תביעות המעסיקים. האיגודים אינם מקבלים הצעה זו, בעוד שחברות הספנות רואות את הצעת ההסתדרות בחיוב. כתוצאה מכך נוצר קיפאון אשר נמשך כשלושה שבועות. במשך שבועות אלה ישנם סימנים לתסיסה בקרב הימאים מן השורה, וחלק מהם אף מפר את הוראות המזכירים. חלק זה של השביתה נערך תוך כדי מאורעות פוליטיים בניהם התקפה רצחנית של המחבלים על האוטובוס ליד מעגן מיכאל ב-11 למרץ ופעילות צה"ל בלבנון ב-15 למרץ. אירועים אלו גורמים לסיפור השביתה לקבל עדיפות משנה מצד הממשלה. ניתן לראות כי גם הימאים עצמם לוקחים את הפיקוד בעניינים מסוימים ומובילים את השביתה על פי רצונותיהם בניגוד להוראות האיגודים. כבר כמה ימים שהפיקוד וימאי שתי אניות של חברת צים העוגנות בנמלי חו"ל מסרבים להיענות לצווי חירום שהוציאה הממשלה למרות שהאיגוד מסר הוראה לפעול על פי צווים אלו ונתבעים בשנית בבית המשפט המחוזי בחיפה למימוש צו המניעה הזמני. מצבם של השובתים אינו מבשר טובות. כפי שהניחו בעבר הם מוצפים בצווים לפריקת מטענים, שר התחבורה מאשר הוצאת צווים נוספים, כמות הימאים המפוטרים עולה מרגע לרגע, ראשי האיגודים מתקשים לקבל את מרות הימאים ומורגשת תסיסה וחוסר אחידות בקרב הימאים והאיגודים המקצועיים.
יישוב הסכסוך: מה-29 למרץ 1978 עד ל-9 לאפריל 1978
לאחר תקופת קיפאון במשא ומתן, בזכות התערבותו של קיסר, האיגודים מקבלים לבסוף את הצעת ההסתדרות אולם המעסיקים מתנגדים להפעלת האניות עד אשר יושג הסכם על עקרונות התפעול והניהול התקין של צי הסוחר הישראלי, וכן הסכם שכר. ב- 7 באפריל, לאחר 79 ימי שביתה, נחתם בין הצדדים זיכרון דברים המציין למעשה את סיומה של השביתה הארוכה ביותר בענף הספנות.
ב- 29 למרץ, בתום 70 ימי שביתה, בפגישת מזכירי האיגודים עם קיסר, האיגודים חותמים על מסמך ההסתדרות. בתקופה זו גובר הלחץ של מספר גדל והולך של קצינים על נציגי האיגודים להביא לגמר השביתה ולחתום על הסכם ההסתדרות. בשלב זה ניתן לראות בקיעים בין שני האיגודים. איגודי הקצינים מודיעים כי הם החליטו להפסיק את השביתה בעוד שאיגוד הדירוגים עדין תובע הבהרות מההסתדרות, בעיקר לגבי הבטחת תעסוקתם של המפוטרים בגמר השביתה [50]. למרות ההכרעה הברורה משתדלים לשמור הצדדים על אווירה של כבוד הדדי. הם מסכימים על שקט תעשייתי לתקופת ההסכם ועל בוררות מוסכמת. הימאים דורשים ביטול הפיטורין אך החברות מסרבות. הצי יופעל והשביתה תסתיים ברגע שיגיעו הצדדים לסיכום משותף על עקרונות מבנה השכר לשנת 1978 ויוצרו מנגנונים לבירורים והכרעות. משנחתמו ההסכמים מודים עתה הימאים כי לא ניצחו במאבק. מזכיר איגוד הקצינים, ישעיהו גרומן, אומר: "ניתן יהיה להמשיך בשביתה, יתכן והיינו מצליחים לשבור את חברות הספנות אבל אז זה היה ניצחון סירוס, כולם עשו חשבון נפש והגיעו למסקנה כי השאלה איננה מי חזק יותר" [51].
שביתת צי הסוחר הארוכה והיקרה בתולדות יחסי העבודה במשק בכלל ובענף הספנות בפרט הוכרעה ביומה ה- 79 ב- 7 לאפריל 1978. חתימה הסכם סופי בין הצדדים – הסתדרות ואיגודי הימאים מצד אחד וחברות הספנות מצד שני, על זיכרון דברים נותן תוקף מעשי ל"הסכם ההסתדרות" שהוצע לראשונה ב-7 למרץ. בין הצדדים עלתה הסכמה כי במשך תקופת המשא ומתן ובתקופת הסכמי העבודה החדשים ישמר השקט התעשייתי בצי הסוחר מצדם של שני החתומים. כל חילוקי הדעות בניהם יפתרו באמצעות מנגנון מובנה ליישוב סכסוכים המבוסס על בוררות של בורר יחיד מתוך רשימת בוררים מוסכמת תוך זמן קצר. לגבי שכר הימאים לא הושג מעבר למה שחברות הספנות הסכימו לאשר לפני פרוץ השביתה- הושגו תוספות ריאליות לשנת 1978 בממוצע של 35%-40% לעומת סוף 1977. כמו כן, מובטחת חזרת כל הימאים לעבודה סדירה ללא תשלום בעבור תקופת השביתה למעט הימאים שהושארו באניות מתוקף הוראות החברות. הוחלט כי מכירת אניות תהיה בגדר זכותן הבלעדית של החברות וכי לאיגודים לא תהיה זכות להתערב בענייני ניהול, תפעול, שבוץ וקידום. בכך חברות הספנות מחזירות לעצמן את הסמכות לנהל את הענף. עם חתימה זיכרון דברים זה מתחדשת העבודה בצי הסוחר[52].
איגוד המשתמשים בהובלה ימית אומד את נזקי השביתה לחברות הספנות ולמשק המדינה בכ-50 מליון ל"י. כמובן שיש לכלול גם נזק עקיף שנגרם מביטול הזמנות ייצוא, ניתוק קשרי מסחר ואובדן לקוחות. נזקים נוספים נגרמו לתעשייה משיבושים בייצור ליבואנים, קלקול סחורות ופגיעה בייצור עקב מחסור בחומרי גלם. לחברת צים בלבד הושבתו 48 אניות על כל ציודן ומטעניהן, אבדו 3250 ימי אנייה ונחווה אבדן של כ-17 מיליון דולר ללא נזקים עקיפים. לכל אורך התקופה שבתו בממוצע 1550 ימאים קצינים ודירוגים ואבדו כ- 124,000 ימי עבודה[53].
מזכיר איגוד הקצינים, אדם ציזיק מתייחס לניסיונות הממשלה לשבירת הימאים השובתים ואומר: "בהסכם החדש יש גם דברים חיוביים. משכורת הימאים קצת עלתה, מה שלא טוב היא הדרך בה נקטה הממשלה להגבלת חופש הפעולה של האיגודים (הכוונה להתחייבות שלא לשבות ולהזדקק לבוררות). אף טועה מי שחושב שבעזרת ניירת וחתימות יהיה אפשר להשיג שקט תעשייתי. הוא יושג רק אם יחול שיפור ממשי ביחסי העבודה וביחסי האנוש בין צים לימאיה"[54].
שלמה אראל, מנכ"ל איגוד חברות הספנות מתייחס בספרו "לפניך הים" על השתלשלות התפתחות ענף הספנות הישראלית ודעיכתו. הוא מתייחס בחריפות לעוצמת הכוח המתנקזת בצמרת איגוד הימאים העושים שימוש בנורמות סחיטה ובמעשים אלימים כנגד חברות הספנות הקונות שקט תעשייתי מהיום למחר. בתגובתו על סיום השביתה הגדולה אומר: "הושגו הסכמים שלפיהם יהיה אפשר לנהל צי ולהבטיח איכות חיים טובה באניות, נלמד הלקח שאין להשיג דבר בכוח אלא במשא ומתן" [55]. לעומת זאת, מנכ"ל צים, יהודה רותם, מתייחס שנה אחרי השביתה הגדולה באופטימיות לגבי השקט התעשייתי הנראה באופק ויכול להביא לשיקום הענף כולו ואומר: "האווירה החדשה השוררת כיום ביחסי עבודה בים פתחה סיכוי להמשך קיום הספנות הישראלית ופיתוחה. מתהווה אקלים חיים ועובדה חדש באניות, חוסלו רבים מעיוותי העבר, המשמעת והיעילות נמצאות בעליה והושג הקונצנזוס לגבי שקט תעשייתי, שהינו תנאי הכרחי לפעילות הענף בספנות" [56].
עם סיום סכסוך העבודה החריף ביותר במשק, באפריל 1978, על מנת להפיק לקחים, החליטה הממשלה על חקירה לבדיקת ענף הספנות בישראל על כל היבטיו. שר התחבורה, מאיר עמית, ממנה ועדה ממלכתית של מומחים בתחום הספנות שבראשה עמד ישיהו גביש. תפקיד הוועדה יהיה לבחון את יחסי העבודה בצי הסוחר, טיפוח כח אדם ויועלו דרכים למניעת שיבוש פעולות הצי בעתיד ושיפור תדמיתו של הצי. חברי הועדה כללו אנשי מקצוע ידועים בתחום: ד"ר נפתלי וידרא, מר אהרון הראל, עו"ד משה פורת, פרופ' רוזנשטיין ומר אברהם בלאס [57].
קריאה נוספת מהעבודה
יחסי העבודה בענף הספנות בשביתה
לכידת קבוצה על חוזק השביתה, סיכום ומסקנות
—————————————–
ראיון עם קצין מכונות ראשי שמעון אוזן
ראיון של קצין מכונות ראשי דבי דוד מפקח אוניות
כתבה שירלי אוזן, ספטמבר 2009, עבודת סיום סמינר – שביתות בהיסטוריה, מרצה פרופ' דוד דה פריז, הפקולטה למדעי החברה, החוג ללימודי העבודה, אוניברסיטת תל אביב. השפעת לכידות הקבוצה על חוזק השביתה – מקרה של שביתת הימאים הגדולה בשנת 1978.
