ראיון עם שמעון אוזן, קצין מכונות ראשי בחברת הספנות "צים"
שאלה: ספר לי על עבודתך בצי הסוחר היום.
תשובה: שמי שמעון אוזן, בן 55 איש-ים מפליג עד היום מאז סוף בית ספר תיכון עד היום, בוגר מגמה ימית. בצבא שרתי בחיל הים בספינות חיל הים ולאחר הצבא התחלת להפליג בצי הסוחר בתור קצין זוטר, ממשיך להפליג עד היום בחברת "צים" בתור מכונאי ראשי באוניות מכולה חדישות מאוד.
שאלה: בשנת 1978 בעת שביתת הימאים הגדולה, מה הייתה דרגתך ומה עשית בצי הסוחר?
תשובה: בשנת 1978 בעת השביתה הגדולה של הימאים הייתי שנתיים משוחרר מהשירות הסדיר שלי בחיל הים. הפלגתי בחברת "צים" בתור קצין מכונה שלישי. בדיוק בתקופת השביתה הייתי בחופשה מהפלגות בבית. עקבתי בעיתונות וברדיו על מהלך השביתה. לא הייתי מעורב בין חברי האיגוד בנעשה בגלל היותי קצין צעיר ולא ידעתי לעומק את טיב והיסטורית הסכסוך. באותה תקופה שקלתי לעזוב את המקצוע הימי בעיקר בגלל האכזבה מאורח חיים באונייה, אי פיצוי נאות על עבודתי ומערכת היחסים הגרועה ששררה בין אנשי הצוות באונייה בין הקצינים ואנשי הצוות הדירוגים.
שאלה: ספר בקצרה כיצד היו יחסי העבודה בין האיגודים, קצינים דירוגים וחברות הספנות (צים) לפני ובמשך השביתה ומה היו הסיבות לכך לדעתך?
תשובה: על היחסים בין הקצינים לדירוגים יש לי הרבה מה לספר אף על פי התקופה הקצרה שהפלגתי לפני השביתה המדוברת. כבחור צעיר עם הרבה אמביציה לעבוד ולהתקדם בצי הסוחר אשר ראיתי את עתידי שם הייתה לי אכזבה גדולה מאוד. אספר לך שני סיפורים סמלים- אחד שחוויתי על בשרי ואחר ממישהו שסיפר לי שימחיש את הכל ואת תביני.
הסיפור שלי: בשנת 1976 בראשית ביוני בהפלגה על האונייה "טבריה" למזרח הרחוק מאילת, הייתי בהפלגה זו קצין מכונה רביעי, האונייה יצאה מאילת עם צוות מלא בפיקודו של רב חובל תדמור, ההפלגה הייתה צריכה להיות ארוכה מאוד מעל לארבעה חודשים. יומיים לאחר ההפלגה מאילת נאמר לנו שרב החובל מחזיר את האונייה לאילת בגלל סכסוך עם רב המלחים. בערב רב המלחים צוקרמן החליט להבעיר מנגל קטן בירכתי האונייה עם צוותו כדי לעשות בשרים למסיבה קטנה לכבוד התחלת ההפלגה. רב החובל שהיה בגשר הריח את העשן מהירכתיים שלח את הקצין הראשון שלו לירכתיים כדי להפסיק את העשן. רב המלחים סירב להפסיק. רב החובל סיבב את האונייה 180 מעלות חזרה לאילת בטענה שרב המלחים מסכן את האונייה. ללא ספק פעולה חריגה מאוד מכל הבחינות אפילו צי עולמי. באילת הורידו את רב החובל ואת רב המלחים והאונייה המשיכה את ההפלגה לאחר איחור של ארבעה ימים. כמובן דבר כזה היום אינו יכול להתקיים בשום אופן.
המקרה השני הוא סיפור אמיתי ששמעתי מאותה תקופה – באחת ההפלגות רב המלחים הגיע לגשר הפיקוד, לאחר ויכוח רב החובל אמר לו שאין לו מה לחפש בגשר, שיצא מהגשר. מספרים שלמחרת אותו רב מלחים סימן בצבע על הסיפון פס צהוב בשליש הקדמי של האונייה והצהיר בפני כולם שמהיום אין רשות לרב החובל לעבור את הקו הצהוב בסיפון (בחלק הקדמי של האונייה נמצא מחסן חרטום fore peak שבו נהוג לאחסן את כלי העבודה של המלחים). מספרים שבאותה הפלגה לא נראה רב החובל בחרטום האנייה.
אין לעשות הכללות אך אם לדוגמה אני הייתי נבחר כמיצג את צי הסוחר, אני יכול להגיד לך שמתוך 10 הפלגות רק הפלגה אחת הייתה שקטה, עכשיו את תסיקי את המסקנות. עוד דבר, תדמית הימאי הישראלי באותה תקופה בעיני הציבור הייתה בשפל. כשהיו שואלים אותי מה המקצוע שלך הייתי אומר מכונאי ואף פעם לא ימאי, התביישתי! התדמית הייתה שכל הימאים שתיינים ושיכורים, כל הימאים מבריחים, גונבים מהמטענים וסוחרים גדולים, לכל ימאי יש כתובת קעקוע על היד, הרבה שתייה, קלפים ונשים, מקצוע ימאי בלתי מוסרי ובלתי מכובד.
בנמלים באותה תקופה בדרך כלל לא יצאו קצינים יחד עם צוות דירוגים לבילוי. כדי להיות הוגן ידוע לי גם על מקרים שקצינים ואפילו קצינים בכירים (רבי חובלים) שהיו קשוחים מדי ללא צורך ואחרים כאלה שביישו את מעמדם על ידי מעשיהם. אחד מחמיר ואחד שותף לעסקים לא חוקיים, לא הייתה שום אתיקה מקצועית. כך שהצוות הדירוגים לא פעם עמד בדילמה לא פשוטה כאשר עשו השוואות. לסיכום אומר לך, היחסים בין הקצינים והצוות הדירוג היו גרועים מאוד באוניות וגם באיגודים. היו תמיד מריבות וסכסוכים, במקום להתעסק בענייני עבודה התעסקו כל הזמן במשמעת. כל צד איים להשבית את האונייה אם לא יענו לדרישות.
שאלה: ספר על מהלך שביתת הימאים הגדולה של 1978
תשובה: באותה תקופה לא ידעתי את פרטי הסכסוך כי הפלגתי רק כשנתיים כקצין צעיר מספר קטן של הפלגות ולפני השירות הצבאי (חמש שנים לפני השביתה) הפלגתי מספר חודשים כקדט, מתלמד לקבלת הסמכה לקצונה. ידעתי בגדול שהשביתה בנושא חידוש חוזה העבודה של שנים קודמות בעיקר בסעיפים הקשורים למשכרות הלא מתאימות של הקצינים. הספקתי גם לעבוד עם אנשי צוות שקיבלו בשכרם תוספת על עבודות מיוחדות שעשו והקצינים שהיו למעשה אחראים מבחינה מקצועית על העבודות לא קיבלו פיצוי. זה גרם לסחיטה, איומים ולאלימות וגם הביא לעיוותים אבסורדים קשים בדירוג השכר בין צוות האנייה. אני זוכר שדיברו הרבה ברדיו וכתבו הרבה בכל העיתונות על השביתה, אך באותה תקופה לא הייתי מחפש בזכוכית מגדלת, כמו היום, כל מה שאומרים וכותבים על הימאי הישראלי. עוד משהו, אורח החיים של הימאי מוזר, כי היעדרות שלנו מהבית ארוכה כך גם החופשה בבית ארוכות לכן לי השביתה הייתה כחופשה רגילה.
שאלה: כמה זמן נערכה השביתה?
תשובה: השביתה ערכה מעל לחודש, אינני זוכר את הזמן המדויק אך זכור לי שתמיד עד היום מכנים אותה כשביתה הגדולה כי מקום המדינה לא הייתה לימאים שביתה ממושכת כזו, כולל שביתת הימאים הראשונה המפורסמת שבא השלטון ניסה לשבור אותה של 1952. אני הייתי צעיר ורווק, לא היו לי הוצאות כספיות גדולות אבל בהחלט ידוע לי על ימאים ותיקים בעלי משפחות שהתלוננו על חוסר הכנסה בזמן השביתה. עד כמה שידוע לי היה לאיגוד הייתה קרן שנתנה הלוואות לנזקקים.
שאלה: כיצד היית מאפיין את יחסי העבודה בין האיגודים, קצינים דירוגים וחברות הספנות במשך השביתה?
תשובה: עד כמה שזה זכור לי, היה אינטרס לשני האיגודים לצאת לשביתה על עניין משותף כי חשבו באותה תקופה שההתייחסות של חברות הספנות לעניינם תהיה יותר רצינית ומידית. כולם ידעו שיחסי העבודה בין האיגודים מאז הפילוג בניהם הלכו והתערערו. במשך השביתה על פי מה שזכור לי היו עליות וירידות. הישיבות עם ההסתדרות ואיגוד חברות הספנות היו בנפרד עם כל איגוד. לקראת סוף השביתה כאשר ראו שהיא נמשכה זמן רב מהמתוכנן וכולם ידעו שהמצב מחמיר, וחברת צים מכרה אניות, שני הצדדים, איגודים הסתדרות וחברות הספנות, מחוסר ברירה התחילו במשותף לקיים דיונים.
שאלה: האם סמכת על נציגי האיגוד שייצגו אתכם כראוי?
תשובה: הייתי קצין צעיר לא הייתי מעורב בנעשה באיגוד, האמנתי שהם הנציגים שלי והם יודעים מה שהם עושים. לא הכרתי אפילו הם שמם. רציתי שהשביתה תיגמר מהר ושאתחיל להפליג ולהרוויח כסף וליהנות. חיותי על בשרי כל מה שעובר באונייה אך כצעיר לא הייתי בקיא ביחסי העבודה המורכבים. גם הצוות התייחס ביתר סלחנות, הייתי אומר, לקצינים צעירים לעומת קצינים ותיקים אך כמובן שזה השפיעה לרעה כי מבחינה חברתית זה השפיע עליהם.
שאלה: האם בזמנו ללא חששת למקום העבודה שלך, הרי צים איימה שתמכור את כל האוניות?
תשובה: כן חששתי. בהתחלת השביתה חשבתי שזו שביתה כמו כל שביתה אחרת ובסופו של דבר מגיעים לפשרה. ככל השביתה נמשכה ודיברו עליה בכל מקום (אמצעי התקשורת) בארץ חששתי שאולי לא אוכל יותר להפליג בעתיד. כקצין צעיר לא יכולתי לעשות כלום. היה לחץ גדול בציבור מכל מיני גורמים אינטרסים להפסיק את השביתה ולדבר בשלילה על הימאים והקצינים באופן כללי. למיטב זיכרוני, דעת הקהל בארץ הייתה חצויה, היו שתמכו במאבק אנשי הים והיו כאלו שתמכו בצים ובממשלה שהייתה שולטת בצים.
שאלה: האם הכרת עמיתים שהתנגדו לשביתה, מדוע?
תשובה: על פי מה שזכור לי היו פה ושם היו כאלה שהתנגדו לשביתה, כולם מפחד שאולי אנו מגזימים ואולי זה יגרום לחיסול צי הסוחר ובסופו של דבר לאבדן מקום העבודה. היו איומים שימכרו אוניות או שיעבירו את כל האוניות תחת דגל זר, לא ישראלי. אך בסופו של דבר ההתנגדות לא הייתה חזקה ורצינית. עוד תחושה ששררה אז, הצי מבחינת מספר הימאים היה גדול, תמיד האמינו שיש הרבה אוניות, חברת "צים" הייתה חברה ממשלתית, והניחו שהממשלה תמיד תתמוך. צריך לזכור שבאותה תקופה התקשורת בין הימאים לא הייתה מפותחת כמו שהיום כך שהיה קשה לארגן התנגדות רצינית בין הימאים השובתים שהיו מפוזרים בארץ ובעולם.
שאלה: מה הייתה דעתך בזמנו כקצין לגבי הימאים הדירוגים?
תשובה: באותה תקופה, דעתי על הימאים הדירוגים הייתה לא טובה, חשבתי שכל המצב נבע מהתנהגותם. זכורה לי סברה שאמרה לגבי אותה תקופה שעד שנות השישים הימאים הישראלים היו פטריוטים וראו בעבודתם כשליחות, הובילו עולים למדינה והקימו את הצי. לאחר שנות השישים בגלל חוסר בימאים ישראלי שהצטרכו לאוניות הנוסעים הרבות, התחילו לגייס הרבה ימאים, והרמה התחילה לרדת. היה גם בזמנו סיפורים שהמשטרה, כאשר רצתה לבודד (להחזיר למוטב) פושע קטן מהמדינה היו מעלים אותו לצי הסוחר שם יתנתק מהפשע ויתחיל מיד להרוויח כסף. יש אומרים שגרעין זה הביא להידרדרות המצב. כיום אין יותר ימאים דירוגים ישראלים יש רק זרים ממדינות שונות מקצועיים ומרוצים מעבודתם.
שאלת מה היה היחס לצוות הדירוגים לאחר השביתה, על פי מה שזכור לי ברגע שעניין העבודות המיוחדות התבטל ומספר השעות הנוספות היה פחות או יותר קבוע, יחסי העבודה השתפרו. יחסיות המשכרות נשמרה בין כל הדרגות. בלי לעשות הכללות לדעתי אמנם יחסי העבודה השתפרו אך הפיתוי לעשות דברים לא חוקיים התגבר, אני מתכוון להברחות וכל הקשור לכך. צריך לזכור שגם באותה תקופה פער המחירים בין הסחורות בארץ לחוץ לארץ היה גדול מאוד.
שאלה: האם בזמנו, בזמן השביתה, היית סבור שהשביתה מוצדקת?
תשובה: כן בהחלט מוצדקת, באותה תקופה הייתי צעיר, אמנם לא הייתי מעורב מדי ביחסי העבודה השונים שררו בין אנשי הצוות אך ידעתי שהמצב צריך להשתנות. בהתחלה חשבתי שהשביתה תביא לשינוי השכר בהתאם לדרגות, אבל כידוע, בסופו של דבר, השביתה הייתה ארוכה מהצפוי שמלבד השכר שינו גם את כל הרגלי העבודה שהיו נהוגים לפני השביתה. בראייה לאחור אפשר לומר שהשביתה בהחלט הייתה מוצדקת ואולי מבחינה היסטורית אולי בזכותה צי הסוחר כיום מתקיים מבחינת קציני צי הסוחר ומבחינת חברת הספנות הגדולה צים שהיא כיום בין חברות הספנות הגדולות בעולם בענף הובלת מכולות. אולי מצחיק לחשוב כך אבל זו עובדה אך על פי שכיום לא קיים יותר איגוד המיצג את הימאים הדירוגים בישראל.
שאלה: האם עלו בדעתך שתוצאות השביתה יהיו כמו שביתת הימאים של 1956?
תשובה: למען האמת באותה תקופה לא ידעתי הרבה על השביתה של 1956. היום לאחר שקראתי את ספרו של אשל, אחד ממנהיגי השביתה, על השביתה ההיא יש לי דעה. השביתה ההיא התחילה מסכסוך קטן ובמקרה הייתה במרכז, שמשה מבחן למאבקי כוחות פוליטיים של אותה תקופה של מדינה צעירה מתגבשת. אפשר לומר רק שהימאים של אז, שהסתובבו בעולם החופשי העיזו יותר, מבחינת ללכת עד הסוף ולא להישבר, לעומת כל ענף אחר במדינה שמן הסתם גם שם המצב לא היה טוב אצלם. בסופו של דבר כולם יודעים שהשביתה ההיא לא הייתה מוצדקת ולא השיגה שום דבר לספנות הישראלית. מבחינה היסטורית אולי השביתה גרמה לכך שהמדינה שלנו צעדה לחופש ודמוקרטיה מהר יותר.
שאלה: האם היית גאה לעבוד בצי הסוחר בתקופת השביתה לעומת העבודה כיום בצי הסוחר?
תשובה: אמרתי שתדמית הימאי הישראלי באותה תקופה הייתה בשפל. כשהיו שואלים אותי מה המקצוע שלך הייתי אומר מכונאי, כשהיו מתעקשים ושואלים איזה מכונאי, הייתי אומר מכונאי שעובד באונייה, ואף פעם לא ימאי, התביישתי! התדמית הייתה שכל הימאים שתיינים ושיכורים, כל הימאים מבריחים, גונבים מהמטענים וסוחרים גדולים, לכל ימאי יש כתובת קעקוע על היד, מחפשים מריבות ותגרות, הרבה שתייה, קלפים ונשים, מקצוע ימאי בלתי מוסרי, ובלתי מכובד. לאט לאט, עם השנים המצב השתנה באופן דרסטי. היום כל אחד עושה את עבודתו, יש משמעות וכל צד מכבד את השני, אמנם כל הציבור יודע שכל הצוות הדירוגים היום הם זרים והם מכבדים את מקום עבודתם אך העובדה שהתדמית היום של הימאי הישראלי השתנתה. היום אני לא מתבייש לומר שאני ימאי ישראלי, אפילו יש דף היום באינטרנט של קציני-צי הסוחר בארץ קרוי "אני ימאי ישראלי".
שאלה: האם בדיעבד לאחר 30 שנה, כיום דעתך השתנת לגבי הצדקת השביתה?
תשובה: היום לאחר 30 שנה כאשר אני חושב על המצב, אני מבין יותר כיצד הכל התנהל. בדיעבד, היום אני מבין את חברת צים הדומיננטית מבין חברות הספנות וגם את האיגודים, שמאז הפילוג ביניהם היחסים בניהם התערערו. חברת צים התפתחה במהירות והרוויחה הרבה כסף, האיגודים בגלל סיבותיהם השביתו לעיתים קרובות אוניות מה שגרם לנזק והפסדים מידיים ומצטברים גדול. לכן חברת צים פתרה את הסכסוכים על ידי כיבוי שריפות כלומר מציאת פתרונות זמניים לפעמים בלתי הגיוניים ומלבד שהאוניות ימשיכו להפליג ולהרוויח. ככל שזה נמשך האבסורדים גדלו עד שהגיעו למצב בלתי נסבל שהביא לשביתה גדולה בלתי נמנעת. בזמנו היו טענו הדדיות בין אנשי ים לאנשי חוף בצים, כל אחד טען שבגללה החברה קימת. אני זוכר שהימאים טענו שעל כל ימאי יש במשרד שני עובדי חוף. מנגנון מנופך שמרוויח מהימאים, עובדתית נכון היה לעומת חברות ספנות קטנות של אותה תקופה.
היום המצב שונה לחלוטין, כל הצוות הדירוגים זר ולא ישראלים. לא קיימות בעיות משמעת באונייה ויש שקט תעשייתי לאורך זמן, לא קיימות יותר שביתות פראיות בלתי אחריות. דירוג המשכרות בין כל אנשי הצוות מרב החובל עד הספן מתקיים והגיוני ביותר. אמנם יש הפרשיות לא תמיד הוגנת בין קצינים ותיקים לקצינים צעירים אך לא כאן המקום לפרט. עד היום סדר העבודה בנושאים מסוימים מתקיים עקרונית כמו חוזה העבודה שהושג לאחר השביתה הגדולה של 1978. שעות נוספות בסיסיות קבועות לכל איש צוות, לא עוד תשלום על עבודות מיוחדות וכל עבודה, ותפקיד של כל איש צוות מוגדר במדויק על פי חובה מתוקף אמנות בין לאומיות (ISM). יותר מכך אופי העבודה באונייה השתנה בגלל ההתפתחות הטכנולוגית של הספנות, צוותי האונייה קטנו בחצי אף על פי שהאוניות מבחינת כשר הובלת מטען גדלו מאוד. היום כל איש צוות דירוגי למעשה יכול לעשות כל עבודה במכונה ובסיפון, דבר שאיחד בין מקצועות הסיפון והמכונה (פחות מחלוקות).
קריאה נוספת מהעבודה
יחסי העבודה בענף הספנות בשביתה
לכידת קבוצה על חוזק השביתה, סיכום ומסקנות
—————————————–
ראיון עם קצין מכונות ראשי שמעון אוזן
ראיון של קצין מכונות ראשי דבי דוד מפקח אוניות
כתבה שירלי אוזן, ספטמבר 2009, עבודת סיום סמינר – שביתות בהיסטוריה, מרצה פרופ' דוד דה פריז, הפקולטה למדעי החברה, החוג ללימודי העבודה, אוניברסיטת תל אביב. השפעת לכידות הקבוצה על חוזק השביתה – מקרה של שביתת הימאים הגדולה בשנת 1978.
