לזכרו של אילן הורוביץ

אילן הורוביץ ז"ל, שהיה ימאי משק של ה"מצדה"

נולד בישראל בשנת 1958. החל להפליג ב-1980 כימאי משק ב"מצדה" ושירת בה עד טביעתה.

הניח הורים, אח ואחות.

אילן היקר !

לא נותר לא אלה לאמר כמה מילים ועם זאת לחשוב עליך תמיד. לא רק בבית, גם ברחוב ולבסוף בחלום. ובחלום זועקת אני ואומרת: אילן חזר, ומקווה שחוזר באמת ולא בחלום, ואם לא, זה איום ואיום.

ולמחרת מתחים היום להלום ולהלום כמו הים הסוער, והאונייה שוקעת ללא מנוס ובלום וגם דמעותיי הופכות לים גדול,  ודעותיי מתמזגות אליך ואל חבריך למסע הנורא והאיום שממנו לא נותר אל לבכות ולחלום, כי ליבך בליבי ונשמתך בנשמתי עד בוא היום. כי המרחק ממך אל ארצך לא נימדד ביום, אך אנחנו איתך תמיד כל היום. והיום בלעדיך הוא ארוך ונואש, וחשוך ללא אור, והליל אפל כפל-כפליים. אך ליבך פועם בליבי ודמך סוער בדמי, כי לשווא אני מחכה לבואך עם חבריך מהפלגתך האחרונה והאכזרית.

אילן, חזור ! כפי שהטחת "עוד הפלגה אחת, אמא, ואחזור ללמוד שנה קצין-ים או טבחות, כי תמיד אוכלים". ואני  משקיפה אליו מגובה ועונה לו : "אילן אתה כל כך יפה וגבוה – מתאים לך קצין-ים" והוא משיב לי בחיוך.

רצתי לתחנה להיפרד ממנו בשנית ואז קרא : "מה העניין, אמא ?" ואני עניתי : "עוד חמש דקות להיות עמך ועוד נשיקה, אילן !"

א מ א

הימים האחרונים !

"אילן הוא נהדר, יש לך בן נחמד" את זאת אמר לי האחראי שלו כשעליתי על ה"מצדה" עם הגיעה לחיפה. זה היה לאחר ההפלגה הראשונה. האונייה עגנה בפרץ. אילן נראה מצוין ובמצב-רוח טוב. הוא שמח שנתנה לא האפשרות להפליג פעם נוספת וכבר עשה חשבון כמה ירוויח בסיבוב הבא של האונייה. את המשכורת והדולרים שקבל עבור ההפלגה הראשונה, חסך והשקיע בבנק, שם הם נמצאים עם היום הזה.

הוא ליווה אותי בירידה מן האונייה. עמדנו על החוף. הייתה לי מועקה בלב, שלא יכולתי להסביר אותה לעצמי. לכאורה, הכל בסדר ואין מקום לדאגה. הפריעו לי הספורים שספר על רב-החובל ועל הקצינים הזרים המשרתים באונייה, אתם אין לו כל מגע גם בגלל העדר שפה משותפת. ידעתי שהוא רגיש למחלת-ים ושבתקופה זו של השנה הים סוער מאוד. בעצב רב נפרדתי ממנו. נפרדנו בנשיקה. ראיתי אותו חוזר לאונייה. דמות קטנה על רקע של אונייה גדולה. הוא נבלע פנימה. זו הייתה דרכו האחרונה ממנה לא שב…

צר לי עליך, בני. כה אהבת את החיים. בנטייה שלך למצות את מנעמי החיים, עשית עלי תמיד רושם שאין לך הרבה זמן וצריך להספיק לעשות ולראות מה שיותר. ואמנם הגורל חיכה לך במשולש ברמודה ואתה בסך הכל בן 22.

וכך נשארנו עם זיכרונות וללא כל סימן בשטח. לא נשארו קבר או מצבה, מקום שאפשר לבוא לשם ולשפוך את הלב. וכך חייב כל אחד מאתנו לחיות עם השכול והחלל שהשארת אחריך בלבנו. יקירי, היית ותמיד תהיה בשבילנו נהדר.

יהי זכרך ברוך !

א ב א