יוסף בניטה ז"ל, שהיה ימאי משק של ה"מצדה"
נולד במרוקו בשנת 1935. החל להפליג ב-1958 והגיע לדרגת מלצר ראשון. ב"מצדה" מילא תפקיד של ימאי משק
הניח אם ואחיות, רעייה וחמישה ילדים.
בעלי יוסף !
בעלי ז"ל היה אדם טוב לב, אדם הבולט בטוב-ליבו. כל חבריו סיפרו על אופיו המיוחד כל כך. בעלי אהב מאוד לעזור לזולת. הוא היה איש סלחן ביותר, לקח את הכל בקללות – כלפי חוץ, אף פעם לא הראה לנו מה כואב לו, לא רצה להכאיב לנו, הוא השאיר את הכאב אצלו, עמוק בלב. אף פעם לא שמעתי מילה רעה, הוא לא אמר לא. תמיד נתן הכל.
הדבר החשוב ביותר בשבילו היה אנחנו – ילדי ואני, ולמטרה זו הוא הקדיש את חייו – עד הרגע האחרון – פעל למעננו ודאג לכל – עשה הכל על הצד הטוב ביותר. בעלי מילא את חובותיו מעל ומעבר בתור בעל, ועל אחת כמה וכמה בתור אבא.
רעייתך יהודית
הבעיה המעסיקה אותי כבר חודשים מספר היא מותו הטראגי, הפתאומי כל-כך של אבי. אני תמיד אומרת לעצמי שהעובדה הזו לא נכונה, פשוט בלתי-אפשרית שאבא לא יבוא, שאני לא אראה יותר את אבא שלי. איך יתכן ? שאף פעם לא אוכל לדבר אליו, אלא בחלומות, לראותו ולשמוח, לאמור לו : "אבא, אתה הצלחת, אבא אתה גיבור…" הכל, הכל נראה כמו חלום זוועה. החלום הרע ביותר שהיה אי-פעם. גם שמעתי שמנסים להציל את חייהם של מספר ימאים – אף פעם לא האמנו שאבא ביניהם, אף פעם לא חשבנו על כך שאבא לא יחזור מהעבודה.
רק לאחר שלושה ימים ידענו. הייתה איזו הרגשה לכולם. אמא קיבלה היסטריה ואני לא יכולתי להתמודד עם זה. פשוט אי אפשר. ידענו שזה הסוף, שאבא כבר איננו. רק יום לפני כן קבלנו מכתב ובו אבא כתב שהוא יהיה בפסח בבית, וכבר הוא איננו.
המכה הקשה ביותר, האדם שהיה הקרוב אליו ביותר, שהייתי קשורה אליו יותר-מאשר לכל אדם אחר במשפחה, שאהבתי אותו יותר מכולם – איננו. אותו לא אוכל לשאול, לא אוכל לספר לו דבר, רק לחיות עם המחשבה, לחיות עם השאיפה לקיים להגשים את החלומות שאותם הוא לא זכה לראות, להרגיש, את החלומות שאילו הוא היה איתנו, היה מאושר בהם.
גם כשאבא היה בנסיעה, תמיד ידענו שיש מישהו שדואג, שאוהב, שחושב עלינו. אף פעם לא שכחנו שיש לנו אבא. עכשיו אין איש מחורינו. אין מי שידאג, אין מי שיחשוב, מי היה מאמין ?
וכאני הולכת לקברו, אני בוכה. אני לא מאמינה שאבא נמצא שם. האדם החסון והבריא הזה, שכולם אהבו אותו פה. אני קוראת על המצבה את שמו, תאריך ועוד, ואני מסתכלת במשך כמה דקות באותה נקודה ואח"כ מתמוטטת – זה לא אבא… אבא זה לא האדם ששוכב פה. אבא זה האדם הטוב ביותר בעולם, החסון ביותר… אני בוכה ומבקשת דברים, עכשיו הוא האלוהים שלי… כמו תמיד, כמו פעם…
בתך אורנה
מתוך חוברת זיכרון של צים – לכ"ד הימאים שנספו באסון טביעתה של האונייה "מצדה", פורסם אפריל 1981.