לזכרו של ציון וקנין

ציון וקנין ז"ל, שהיה ימאי מכונה של ה"מצדה"

נולד בישראל בשנת 1955. החל להפליג ב-1971 כחניך קורס עובדי מנוע ב"תמנע" והתמיד בהפלגותיו. ב"מצדה" כפליג כימאי  מכונה

הניח הורים, אחים ואחיות. אמו ז"ל נפטרה זמן קצר לאחר מותו.

ציון !

אמרו לי לכתוב מספר מלים לזכרך ולא ידעתי היכן להתחיל. כל כך הרבה רציתי לספר, עד שהתבלבל סדר הדרים בראשי. איני יודעת במה לפתוח. מה יש לי לומר על ציון, שלא ייראה מרוחק מדי, מנופח, חסר קשר לציון האמיתי, החי, התוסס ? להגיד שהיה בן אהוב ?  – כולם היות כאלו.

לומר שאוהב שלום היה ועושה שלום ? – צר המקום מלספר.

שנאמן היה לכל רעיו ? יבואו הם ויעידו על כך טוב משאוכל אני.

ציון אהב את הים. אני יודעת, שזה נשמע מליצי מאוד – אבל כך זה היה. ציון אהב את הים, התאווה לו, אהבה אמיתית, פשוטה כמשמעה. כמה פעמים ראיתי את ציון יושב אצלי במרפסת ומבטו אל הים, מרוחק מכונס…

חופשות שלמות בילה כשהוא טובל בים… ימים שלמים בילה על החוף… הים, החוף, עליהם דיבר ועליהם חלם. ובגיל צעיר מאוד נטש ציון הכל מאחוריו : לימודים, אם דואגת, ועשה הכל כדי לעלות על אונייה, לשוט בים, קרוב למים, להיות עם הים – עד שהתגשמה משאלתו באורח כה כואב, כל כך מיותר.

זכורים לי ימים ולילות שעשה אצלי. זכורה לי הציפיה, הדריכות לקראת התקבלותו לחברת "צים". זכורה לי הפלגתו הראשונה, התרגשותו, האושר… ואחר כך באו אחרות.

ציון. איך מכניסים 25 שנות חיים לתוך "עמוד אחד" שיש לרשותי ? איך אעביר אליכם מעט מן המעט, מראות שחרוטים בזיכרוני, הרגעים הקטנטנים, כל השעות בחברתו ?

ציון תינוק, ציון גיסי הקטן, חלק ממשפחתי. כבן-זקונים ראיתיו בזרועות אמו, מרדימה אותו בערוב היום, אוהבת אותו, כדרכה, בעדנה, ברוך. ציון הקטן. שחום, רזה, עיניו גדולות וכהות מאוד, מכורבל בחיקה, ידו הקטנה מונחת סמוך ללבה, לב אם אוהבת וחמה. ציון גבוה, שיער שופע, עורו שחום, רזה, עיניים כה גדולות, כהות וכבר בגרות יצוקה בו, אחריות, סמכותיות, ציון החייל, חביבו של הבסיס, יעיל, דייקן וממושמע, חבר-אמת ומבין ענין, רציני, אחראי ומסודר. ואחר כך ציון והמשפחה, דואג אוהב, מצר בכל הכאבים, שמח את השמחות כולן במעין ריחוק של אב גדול, אם גם בטרם זמן. ציון עוזר לאמו, תומך בה, מנחמה, סופג את הצרות כולן.

נאהבים ונעימים היו בחייהם – ובמותם לא נפרדו. על אם כזאת קצרו המלים עצמן מלספר. טובה, דואגת, מסורה, מופת של אם ושל אדם – צוק של איתנות וכח. לא היה דבר שיכול למוטטה, מלבד מותו של בן יקיר לה, בן-זקונים – מלבד מותו של ציון.

כשמת – מתה גם היא, לאט בדומיה – כדרכה. ובלכתם – נפער בנו חלל עצום. חלל המתמלא לאט לאט בזיכרונות, בכאבים , לאט לאט ובדומיה. ציון.

מלכה, גיסתך