לזכרו של שלמה אלפסי

שלמה אלפסי ז"ל, שהיה ימאי סיפון של ה"מצדה"

נולד במרוקו בשנת 1951 ועלה ארצה ב-1962. החל להפליג ב-1969 כחניך מכונה וכעובד זמן מה צורף למחלקת הסיפון. בצוות "מצדה" שירת כימאים סיפון.

הניח אם, אחים ואחיות.

שלמה אלפסי ז"ל, עלה לישראל בשנת 1962 עם הוריו, ממרוקו, בהיותו בן 10. שנה לאחר מכן כבר היה יתום מאביו. הוא סיים את בית הספר היסודי "מסילות" בנתניה והמשיך ללמוד בבית ספר התיכון "אורט" במגמה מכונאות ימית. עם תום לימודיו התיכוניים, התגייס לצה"ל ושרת בחיל הים, על הגוררות ב"שראם" (מפרץ שלמה). בתום שירותו בחובה התחייב לשרת שנתיים נוספות בצבא הקבע.

מיד לאחר שחרורו מצה"ל החל לעבוד בחברת "צים" הפליג בקוויה במשך 3 שנים ברציפות.

עם פרוץ מלחמת יום כיפורים, היה רק טבעי שישרת במילואים, והוא שירת כ-8 חדשים על ספינת טילים. כבר אז ניחן בתחושה, שליוותה אותו במהלך כל חייו הקצרים, שהגורל אינו מאיר לו פנים במיוחד. הסטי"ל שלהם היה נתון, מהיום הראשון למלחמה, להפצצות המצריות בה מצא את מותו חברו הטוב שלמה. בלחץ בני משפחתו ובניגוד לרצונו ואהבתו לים, נאלץ לעזוב את הים על-מנת לחזור ולהתגורר עם אימו, שנשארה כל אותה עת בגפה. אחיו, בעל מפעל ליהלומים, החליט לקלוט אותו בעבודה. שלמה לא היה נלהב מעבודה זו. עבודה, שלא מימשה את הפוטנציאל האינטלקטואלי שלו, את הדינמיות ואת הרצון להתפתח. תנאי העבודה המיוחדים וההטבות שיכול היה להציע לו אחיו, לא היו שקולים כנראה, כנגד המשיכה לים והוא החליט לעבוד שוב את המבדקים הרפואיים על-מנת לחזור ולהפליג, אך הפעם בדרג גבוהה יותר. לשם כך, הוא נרשם ללימודי קצונה ימית בבי"ס בעכו. שכר חדר במקום והתגורר בו.

מהלך הלימודים נקטע, כאשר חברת "צים" הודיע לו, כי תורו והוא יכול להפליג בקו הארוך "ישראל – בלטימור". הוא הפליג, לאחר הבטחה, שזו תהיה הפלגה יחידה, אך זה היה רק פתח להפלגה נוספת ולמרות הבטחתו, שלא לחזור לשם הוא חזר להפליג להפלגתו האחרונה והטראגית.

אימו מעולם לא תנוחם. "על נעדרים", היא אומרת, "אין נחמה". אין לה קבר, עליו היא יכולה לקונן ובו להיאחז בשארית ימיה. לנו, בני המשפחה, האחרים, לא נותר אלה לכאוב על כי שלמה לא זכה לממש את שרצה בחייו, ולא הצליח להשלים את אשר קיווה הוא. אנו יודעים, שיכול היה לעשות זאת על הצד הטוב ביותר.

הוא נקטע באיבו והוא בן 29 שנה בלבד.

המשפחה

יהא זכרו ברוך !