שביתת הימאים 1978 – יחסי העבודה בענף הספנות
יחסי העבודה בצי הסוחר הישראלי היו בשנים שקדמו לשביתה הגדולה מוקד מתח הגורם לזעזועים רבים בענף הספנות. כתוצאה מאופי העבודה הייחודי של הימאים הם נמצאים חלק רב מזמנם מחוץ לגבולות המדינה, באים במגע עם ימאים ממדינות אחרות ומשווים תנאי השכר ותנאיהם הפיסיים באנייה עם עמיתיהם בעולם. הם טענו שמכיוון שענף הספנות הוא ענף בינלאומי, ישנה הצדקה להשוואת שכרם למקובל במדינות המערביות. תנאים סוציאליים ירודים ותחושות נחיתות נטעו בעובדים תחושות קיפוח ותסכול והניעו אותם לפעול לשם שיפור מצבם. פעולות אלה באו לידי ביטוי בשביתות ועיצומים. בתקופה שקדמה לשביתה הגדולה הרבו להחזיק בנשק השביתה ואף נקטו דפוסי פעולה תקיפים יותר. עיקר השביתות לתקופה זו נסבו סביב נושא השכר, המשמעת באנייה, היחסים בין האיגודים, התנגדות להעסקת ימאים זרים ולמכירת אניות[1]. על פי מחקרו של קאר וסיגל (1969) נמצא כי עובדי הים והנמלים הם בעלי הנכונות הגבוהה ביותר לעשות שימוש בנשק השביתה. ניתן להסביר ממצא זה במאפיינים הייחודיים לעיסוק הימאות: הימאים שעובדים בסביבה מבודדת מסגלים לעצמם נורמות התנהגות ייחודיות. הקשר בינם לבין שאר האוכלוסייה ואף עם מעבידיהם רופף בהשוואה לענפים אחרים במשק. בנוסף, ריחוקם הפיסי ממעבידם מקשה על שמירת ערוץ תקשורת פתוח וישיר. במבנה הארגוני של ענף הספנות הגוף בעל הסמכות להכריע בתביעות העובדים אינו נמצא בקשר ישיר עימם והפניות אליו עוברות דרך צינורות ביורוקרטיים רבים. במקרים אלה, העובדים קשורים לממונה רשמי שמשמש כמתווך בלבד כאשר המו"מ מתנהל דרכו. חוסר האפשרות לדון פנים מול פנים עם המעסיק בסכסוך עבודה והזמן והסרבול הכרוך בניהול משא ומתן בדרך עקיפה מפחיתים את אמונם של העובדים ביעילות כללי המשא ומתן להשבת תביעותיהם ומגבירים את הנטייה להשתמש בנשק השביתה[2].
על פי מיכאל (1977) פגיעות הענף המשקי נובעת משתי סיבות. הראשונה מתייחסת למידת רגישות הענף לשביתות. בענפים פגיעים שביתות עובדים עלולות לגרום להפסדים כספיים מיידים, לאובדן לקוחות ולניתוק קשרים עם ספקים. הסיבה השניה קשורה לגודל קבוצת העובדים. ככל שקבוצת העובדים השובתים גדולה יותר כך גדלה מידת הלחץ המופעל על ידי שביתות וכן יש לצפות ליוזמות רבות יותר מצד העובדים להטבות בתנאי עבודתם. כמו כן, כוחם הרב של השובתים מתבטא גם בעובדה שהם מהווים תפקיד משלים לעובדים אחרים במשק. הפסקת עבודתם גורמת בהכרח להפסקת עבודה או להאטה בעבודה אצל אחרים. בענפים פגיעים כבענף הספנות, העובדים יטו לעשות שימור תדיר בנשק השביתה בציפייה להפעלת לחץ על מעסיקיהם להיענות לדרישותיהם[3].
מאז שנת 1973 יחסי העבודה בצי הסוחר הישראלי היוו גורם זעזוע בענף הספנות והיוו זרז לסנקציות ולשביתות יזומות על ידי איגוד הימאים כאשר הגדולה מבניהן התרחשה בשנת 1978 והיוותה נקודת מפנה חשובה מתקופה של זעזועים תכופים לשקט תעשייתי. רב החובל בן ארי, מייצג הנהלת חברת "צים" התייחס על תמונת המצב בשטח יחסי העבודה בספנות הישראלית לאותה תקופה באומרו: "הדבר הגרוע ביותר שקרה לנו, כפי שאני רואה אותו, הוא שנשבר האיזון, מבחינה זאת שאותנו חינכו לראות אניות מפליגות… האיזון הזה היה חיוני לענף שלנו ולכן הטראומה שלנו גדולה יותר פי כמה לא בגלל הסה"כ של השביתות שהיו אלא מכך שסטינו מהאיזון הזה והפרנו אותו. היום כבר התרגלנו לחיות איתו"[4]. בשש השנים שקדמו לשביתת הימאים הגדולה פרצו קרוב ל-100 שביתות, בחלקן שביתות כלליות בשביתות אלה אבדו 178,000 ימי עבודה זאת בניגוד לשמונה השנים הקודמות בהן פרצו 8 שביתות בלבד. בתקופה זו התביעות שהגישו האיגודים לחברות הספנות היו תקיפות יותר ולוו באיומי עיצומים. חברות הספנות נתונות בתחרות מתמדת עם החברות הזרות מבינות כי כל פגיעה בלוח הזמנים ובשירותים הניתנים ללקוחות עלולה לגרום לנזק משמעותי לענף בכלל ולחברה בפרט. מציאות מסחרית זו הביאה את חברות הספנות לפעול בנוסח של כיבוי שריפות והאמינו שיש לסיים את הסכסוך מהר ככל האפשר. הן נענו לדרישות האיגודים במידה רבה יחסית לשנים הקודמות[5].
בשנים אלו שרר משבר עולמי בענף הספנות שהביא את חברות הספנות לפעול במספר מישורים לצמצום הוצאות ועלויות תפעול לשם הישרדותם בשוק התחרותי העולמי. ניסיונן של חברות הספנות לצמצם את מצבת כוח האדם באניות ולהשוותה לצוותות בחברות המתחרות בחו"ל נתקלו בהתנגדות של איגוד הדירוגים שבתגובה גרמו לעיכובי הפלגות. כמו כן, העסקת כוח אדם זול בדמות ימאים זרים היוותה גורם נוסף לפריצת שביתות הימאים. נושא זה היה רגיש עבור איגוד הדירוגים מאחר ובתקופה זו בלטה האבטלה בקרב הימאים הישראלים. אחד הגורמים הנוספים להחרפת יחסי העבודה בענף היה הפילוג בין איגודי העובדים לקצינים ולדירוגים. מתיחות ותסיסה בין שני האיגודים נגרמה כאשר הקצינים סרבו לקבל את המצב הקיים בו שכרם במצבים מסוימים היה נמוך משכר הדירוגים. על רקע זה, ביוזמת איגודי הקצינים, פרצה באפריל 1977 שביתה כללית באניות הצי במשך 23 ימים הידועה בכינויה "שביתת ההפרשיות". החברות לא נענו לתביעות השובתים וסוגיה זו המשיכה להעכיר את מערכת יחסי העבודה בענף. כמו כן, הסכסוכים בתקופה זו נבעו בעיקר מדרישות להעלאת שכר מצד שני האיגודים בנפרד. הקצינים והדירוגים פעלו לשם צמצום פערי השכר ביחס לעמיתיהם האירופאים בעולם. בתקופה זו חברות הספנות התנגדו לדרישות, מה שהיווה עילה לאיגודים להכריז על סכסוך עבודה בשנת 1978.
חברות הספנות ניסו בתקופה זו לגייס את ההסתדרות והממשלה כמתווכות בינן לבין איגודי הימאים ללא הועיל. האיגודים סרבו במקרים רבים להישמע להסתדרות למרות שהסכסוכים לא היו מאושרים על ידה, הימאים לא קיבלו את שכרם ממעסיקיהם ולא קיבלו דמי שביתה מטעם ההסתדרות מאחר שהשביתות לא היו מאושרות. בשביתות מסוימות נשלחו מכתבי פיטורים אך הם לא מומשו, פניות חברות הספנות לבתי הדין לעבודה להוצאת צווי מניעה נגד השובתים לא צלחו[6].
לסיכום, בתקופה שקדמה לשביתה הגדולה החלה החרפה ביחסי העבודה בענף הספנות והביטוי לכך הוא שכיחות האחיזה בנשק השביתה. יחד עם זאת, מסתמן אצל חברות הספנות שינוי במדיניות ניהול התמודדות עם סכסוכי עבודה לכיוון אימוץ עמדה תקיפה ואסרטיבית יותר. המתחים נותרו בעינם ונדמה כי הכל עלול לעלות על שרטון בכל רגע נתון.
קריאה נוספת מהעבודה
יחסי העבודה בענף הספנות בשביתה
לכידת קבוצה על חוזק השביתה, סיכום ומסקנות
—————————————–
ראיון עם קצין מכונות ראשי שמעון אוזן
ראיון של קצין מכונות ראשי דבי דוד מפקח אוניות
כתבה שירלי אוזן, ספטמבר 2009, עבודת סיום סמינר – שביתות בהיסטוריה, מרצה פרופ' דוד דה פריז, הפקולטה למדעי החברה, החוג ללימודי העבודה, אוניברסיטת תל אביב. השפעת לכידות הקבוצה על חוזק השביתה – מקרה של שביתת הימאים הגדולה בשנת 1978.
